ויגש | החיים האמתיים

משך יותר משני עשורים של שנים מתאבל יעקב אבינו על בנו וממאן להתנחם. חז"ל מפרשים מדוע לא התנחם: "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי" (בראשית ל"ז, ל"ה וברש"י שם). אם כך, היה על יעקב אבינו להבין זאת מעצמו, ולהסיק כי אם אינו יכול להתנחם, הרי שיוסף חי. אך יעקב אבינו אינו מתנחם בכך והוא ממשיך באבלו.

מסתבר, איפוא, שלא על מות בנו התאבל ימים רבים, אלא מתוך חשש שמא בנו חי והקדיח את תבשילו אי שם בניכר, במקום שאליו התגלגל. יעקב לא חשש ממות יוסף כמו שחשש מכך שאינו חי כיהודי. כדרכם של יהודים, אשר העדיפו לראות את בנם עולה על המוקד ונשרף על קידוש ה', ובלבד שלא ישקר בברית אבותיו.

יעקב אבינו ידע כי אפשר שיוסף התגלגל למקום של רשע ושם ישכח את מוצאו וביתו, ישכח את אביו וסבו הקדושים, ויאבד את כל מעלתו הרוחנית. לפי הקורות את יוסף במצרים מסתבר שאכן היה לו ממה לחשוש. יוסף התגלה, אמנם, כצדיק המושל ביראת אלוקים, מתחילתו ועד סופו, אלא שיעקב חשש לגורלו ולא יכל להתנחם.

יעקב לא קיבל תנחומים וסרב להתנחם על יוסף משום שבעצם העובדה שזכרו של יוסף לא נשכח ממנו, ואי אפשר היה לו לקבל תנחומין, הוא ראה כי יוסף כנראה חי. הוא שאל את עצמו מדוע אינו מתנחם, בו בזמן שגזירה נגזרה על המת שישתכח מהלב. משאלה זו הסיק כי אפשר שאכן יוסף חי, ועל כן אינו יכול להתנחם, שכן גזירה זו נגזרה על המת ולא על החי. אך עתה, משגברו הסיכויים שיוסף חי, גבר גם חששו של יעקב. הוא חשש כי יוסף חי במקום כמו מצרים, מקום בו פרק עול תורה ומצוות. הוא חשש כי יוסף חי חיים שהמוות עדיף מהם. מבחינתו מוטב היה לו אילו היה יודע כי יוסף מת בכשרות, כשומר תורה ומצוות. עתה, כאשר חשש מר העיק על ליבו והספק ניקר בו, היו חייו קשים ומרים והוא לא יכל לקבל תנחומים.

הסבר זה נותן לנו תמונה חדשה לצערו של יעקב אבינו. ויתכן שבשולי התמונה החדשה שהתקבלה, נוכל להבין גם את שתיקתו של יצחק אבינו, השומר סוד ואינו מספר דבר לבנו, יעקב אבינו. יצחק אכן היה יכול לספר ליעקב כי יוסף חי במצרים, אלא שבכך לא היה מניח את דעתו, וצערו של יעקב היה רק גובר. שכן, אילו לא הצטער יעקב אלא מחשש שבנו נטרף או נהרג, ודאי היה מקום להודעתו הברורה של יצחק, המבשר כי יוסף לא נהרג, וכי הוא בריא ושלם וחי במצרים. אך יעקב הרי חשש עוד יותר מפני אפשרות שיוסף חי. חי וחייו כשל מת, חלילה. אדרבה, אילו היה יודע שנטרף ע"י חיה רעה, היה מתנחם מצערו, והעובדה שבנו מת כיהודי היתה מקילה עליו.

כי אצל יעקב גדולה סכנת החטא מסכנת מוות.

בהמשך, כאשר השבטים חוזרים ממצרים ומספרים ליעקב כי יוסף חי, שהוא צדיק ונשאר בתומתו כפי שהיה. יעקב אבינו שמח למשמע הבשורה, אך לרגע הוא לא מאמין. אין מדובר בשאלה של קיום פיזי, האם יוסף חי או לא, שכן ברור שבנושא זה לא יאמרו השבטים דבר שאינו נכון ויצערו סתם כך את אביהם. מובן גם שבזאת  יעקב לא חשד אותם. אי אמונו לא היה, איפוא, בקיומו הגשמי של יוסף, אלא בעובדת היותו חי, צדיק ושלם כמו שהיה.

הוא חשש כי כדי שלא לצער אותו מסתירים ממנו את מצבו האמיתי של יוסף, או יתכן שהשבטים עצמם לא יכלו לעמוד משך תקופה הקצרה ששהו במצרים על מצבו הרוחני של יוסף. הוא לא האמין שהם אכן מסוגלים לדעת דברים כהוויתם באשר לענין הרוחני של יוסף.

ננסה לגלול עוד מעט את היריעה, להעמיק קצת יותר בהבנת הספק והחשש שכרסמו בליבו של יעקב. הוא עצמו עבר חוויה דומה כארבעים וחמש שנה קודם לכן, עת גדל כצדיק בודד החי לבד בביתו של לבן. בן שישים ושלוש היה כשיצא מבית הוריו ללכת לחרן. גם אז חשש מאד מהיציאה מבית המדרש ומהמפגש עם חיים בבית לבן ועם תרבות ארם נהריים. הוא חשש על עצמו ומתוך כך הלך ונטמן בבית שם ועבר, שם למד תורה משך ארבע עשרה שנה, כהכנה לקראת מפגש עם העולם שמעבר לכותלי בית המדרש. בן שישים ושלש היה אז וכה חשש ופחד, ואילו כאן, נער בן שבע עשרה, בעצם ימי בחרותו, והוא נשאר קדוש וטהור כמו שהיה בבית אבא?!

האחים אמנם פרשו לפני אביהם את אשר ראו ביוסף, את העובדה כי נשאר צדיק כמות שהיה וכי לא שכח את תלמודו ואת יראתו. הם הזכירו לו גם את השיעור האחרון שלמד עם יוסף, שיעור שעסק בדיניה של עגלה ערופה (בראשית מ"ה, כ"ז וברש"י שם).

ובכל זאת, יעקב מבקש לחקור עוד ועוד. הוא כבר משוכנע כי זה יוסף, אך לא ברור לו אם זה יוסף הצדיק. אם הוא נשאר באותה נקודה שבה נפרד ממנו בשכם לפני עשרים ושתים שנה. אולי שנה ושכח תלמודו. ואולי, חלילה, גרוע מזה, שנה ופירש. הוא רוצה לדעת ולשמוע על הכל. והבנים מספרים. אולי הם מספרים שיוסף שומר שבת, שהוא שוחט כדת וכדין , שהוא צדיק יסוד עולם בגדרי קדושתו.

יעקב שומע ומתקשה להאמין. האמנם?!

ולפתע, יעקב מתעלה לעולמות טמירין ונעלמים. הוא מתרומם טפח מעל הקרקע. רוח הקודש, הרוח שעזבה אותו מאז תחילת ימי אבלו, חזרה במפתיע לשרות עליו. נפשו מזדככת ומתעלה והוא משוטט בהיכליו של הקב"ה.

יעקב יורד למצרים והספק מכרסם בליבו. ספק של יראים החוששים תמיד. כל הסימנים מראים שאין ממה לחשוש, ומה עוד שיוסף מבקש את הבאתו המהירה של אביו, דבר המוכיח כי אין הוא חושש כלל מהמפגש עם אביו…  אך יעקב מעדיף להיות בטוח.

מפיו של יהודה, אשר נשלח קדימה כדי להכין את הסידורים הנאותים, נודע ליוסף כי פמלית משפחתו כבר עומדת בשערי מצרים. "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד" (בראשית מ"ו, כ"ט). יוסף מבין מה מטריד את אביו והוא משתדל להתראות לפני אביו בכל הדרו היהודי. להציע לפני אביו את אשר הוא מבקש לראות.