ויצא | הכותל המערבי

"וירא ויאמר מה נורא המקום הזה" (בראשית כ"ח, י"ז)

יעקב אבינו בדרכו לחרן. מאחוריו הוא משאיר שונא קשה, המאיים על חייו ומבטיח את נקמתו. ומלפניו רשע שבמחיצתו הוא עתיד לשהות שנים רבות. הוא לא יודע מה מצפה לו וכיצד יעבור את חיי מגוריו בחרן. הוא מתחנן לחזור בשלום בגוף ובנפש, מפני שהוא יודע כמה סכנות טומנת בחובה דרכו אשר הוא הולך עליה.

ולפתע, שלא בהכנה ושלא בידיעה, חלום המבשר טובות. הוא מתנבא להצלחת דרכו ולחזרתו בשלום לבית אביו: "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך". ולא רק זאת, בנבואתו הוא שומע על עתידו כאבי האומה היהודית: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה ונברכו כל משפחות האדמה בזרעך" (בראשית כ"ח, י"ג-ט"ו).

האם מי שלבו מלא חרדה מפני העתיד הלוט בערפל היה יכול לשמוע הבטחות נעימות מאלו?

אם התשובה לכך שלילית, ולבטח היא כזאת, הרי שמסתבר שכל אחד מאתנו היה קם משינה כזו שמח וטוב לב. הבטחה מפורשת מהקב"ה היא בבחינת המחאה בנקאית שאין כיסוי טוב ממנה. היינו שמחים ועולצים וכל מחשבתנו הייתה נתונה להבטחה הנבואית שזה עתה קיבלנו.

לא כן נהג יעקב אבינו: "ויקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי. וירא ויאמר:  י"ז). פחדו –מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים" (בראשית כ"ח, ט"ז כאשר קם משנתו אינו פחד סתם כך. זהו פחד הילכתי.

מהפסוק "ומקדשי תראו" למדו חכמים כי יש מצוות עשה לירא מהמקדש. מצווה שכמה וכמה פריטים וסעיפים לה (רמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"ז). יעקב אבינו מקיים בגופו מורא מקדש לאחר שגילה  שאם ידעתי – שישן במקום מקודש, אשר הוא מצווה על מוראו. הוא מתנצל ואומר: "ואנוכי לא ידעתי לא ישנתי במקום קדוש זה" (רש"י שם).

לא לשמחה הוא פונה. מטרידה אותו העובדה כי ישן במקום כזה, והוא מצהיר כי אם היה יודע שהוא  לא היה עושה כן. הוא היה מוותר אז על ההבטחות הרבות ששמע, –פורש את מצעו במקום קדוש על השלווה שהוענקה לו ועל הגילויים השמימיים של מלאכים עולים ויורדים בסולם.

הדבר אסור וכל תמורה אינה שווה לכך. –שכן, אם הדבר כרוך באיסור, בפגיעה שבמורא מקדש (עפ"י הגרי"ז מבריסק זצ"ל )

ומעשה אבות סימן לבנים. מי שמבין יפה את תגובתו של יעקב אבינו כאשר נודע לו שהוא ישן במקום קדוש, יבין יפה גם את יחסם של רבותינו לאירוע המרגש של שחרור מקום מקדשינו במלחמת תשכ"ז. "יום ירושלים" לא היה מקור לשמחה אצל גדולי ישראל, אשר ראו כבלע את הקודש. מאז

אותו יום בו שוחרר הכותל המערבי, מקום אשר ממנו לא זזה שכינה מעולם, מקום אשר היה משא נפשם של היהודים, בכל הזמנים ובכל המקומות הותרה הרצועה והרבה טמאי מתים דרסו ברגל גאווה את המקום אשר ממנו חרדו כל יראי הדורות.

אומנם יכלו המוני יהודים לשאת תפילה ולשפוך צקון לחש במקום המכוון כנגד ירושלים של מעלה, אך מעתה יכלו פריצי בני עמינו להיכנס בטומאה אל הבית הגדול והקדוש, אשר הכניסה בטומאה לתוכו

מחייבת את הנכנס בעונש כרת החמור. האם כדאית היא תפילת ההמונים ליד שריד בית מקדשינו, אשר התמורה לכך היא במחיר חילול הקודשים והפיכתם לאתר תיירות?!

צא וראה כיצד נהגו חז"ל כאשר חששו כי קיומה של מצווה מסוימת עשוי להביא למכשול חמור של חילול שבת. ביום הדין הקדוש, ראש השנה, מצווים אנו מהתורה לתקוע בשופר. השופר עשוי להזכיר את זכות עקידתו של יצחק ולערבב את השטן. ועם כל זאת, כאשר חל ר"ה בשבת איננו תוקעים בשופר. חכמינו חששו שמא ילך מאן דהוא אצל הבקי, כדי ללמוד את סדר התקיעות, ומתוך כך ישכח ויוציא את השופר לרשות הרבים בשבת ויבוא לטלטל אותו ברשות הרבים.

החשש נראה לנו רחוק ובלתי מוסבר. הרי כל תוקע לומד ומכין את עצמו עוד לפני ר"ה. ובכלל, מדוע נחשוש כי ילך לחכם, וכי לא מצוי עמו החכם במקום בו הוא מתפלל? ואם הוא לא יודע לתקוע, האם לא ימצא אחר שיודע את חוכמת התקיעה?

לנו, מסתבר, הייתה מערכת שיקולים שבמסקנתה לא היינו מבטלים את מצוות שופר. אך חכמינו חשבו אחרת. בשל כישלונו של יחיד זה או אחר, ראוי לנכון לבטל את המצווה מעם ישראל ולעקור את המצווה שמהתורה מכל אחד ואחד ובכל דור ודור. והכל, שמא יכשל האחד בלאו דאורייתא.

הרי לנו מבטם של חכמינו בסוגיה זו של "שכר מצווה כנגד הפסדה". הם למדו לדורות עד כמה יש לחשוש מצד רחוק של איסור ועד כמה מותר וכדאי להפסיד במסגרת ההלכה בשביל כך.

כזו הייתה הרגשתם  של גדולי הדור כאשר נפתחה הדרך לעליה להר הבית. מאז התקדש הר הבית ומקום המקדש לא היה מצב ולא הייתה האפשרות כמו בימינו לכניסתם של טמאים למקום המקדש. בזמן המקדש שמרו לויים וכהנים את מקום המקדש. לאחר חורבן הבית, משך הדורות לא אפשרו הישמעאלים את כניסתם של יהודים אל תוך שטחו של הר הבית. בקושי הותרה התפילה ליד הכותל המערבי. ורק מאותו יום, כ"ח באייר תשכ"ז, הותרה הרצועה והמקום הפך למרמס.

רבים משלומי אמוני ישראל חיו אז ברגשות מעורבים. מחד גיסא, אפשרות לשאת תפילה בכותל המערבי, ומאידך גיסא חילול מקום הקודש והמקדש. הם כאבו ושמחו ביחד.

ואילו גדולי ישראל הוציאו את פסקם, בבחינת הלכה שאין לאומרה בפני עם הארץ: מוטב היה לו , למקום הקדוש, אילו היה נשאר בידי בני ישמעאל ולא מחולל ברגל גאווה בידי פריצי עמינו.

הלכה, הלכה ברורה, אותה למדנו מישראל סבא: "אילו ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש זה". משמע, כדאי לוותר על הבטחות ולא לעבור על איסור לאו דאורייתא חלילה.