shmuel"וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר" (ו, י"ד). וברש"י שם: "בתיבתו של משה, ע"י שהיו המים תשים (חלשים), דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת. אבל כאן, מפני חוזק המים (שהיו רותחין וחזקים) זפת מבית ומבחוץ" עכ"ל.
ולכאורה נשאלת השאלה, אכן כאן בשל המים החזקים צריך לכפור את התיבה מבית ומחוץ. אבל רואים אנו שהזפת נותן ריח רע, מדוע לא לצַפות את הזפת שבפנים ע"י חומר וכך לא יהא ריח רע בתיבתו של נח?
אם נעקוב אחרי מעשיהם של אבותינו בחומש בראשית נראה דבר מעניין. אברהם רוצה להיפרד מעל לוט בשל ריב בין הרועים, וכך אומר לו: הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמיאלה (י"ג, ט). ולוט מתבונן ורואה את כיכר הירד כי כולה משקה כגן ה' כארץ מצרים. ומסביר רש"י ש"כולה משקה" – ארץ נחלי מים, "כגן ה'" – לאילנות, "כארץ מצרים" – לזרעים.
לוט רואה כל זאת ובוחר לשכון בכיכר הירדן. לכאורה, מדוע מאפשר אברהם ללוט לבחור את שהוא חפץ, וכי לאברהם אין משפחה ועבדים ומקנה אשר להם יש צורך במקום ראוי וטוב? ומדוע הוא משאיר את כל האפשרויות פתוחות בפני לוט?
בפסוק נוסף (כ"ו, ו') מצאנו שאברהם נתן לבני הפלגשים מתנות "וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם". ופירש רש"י: "נתן אברהם מתנות" – פירשו רבותינו – שם טומאה מסר להם. דבר אחר: מה שניתן לו על אודות שרה ושאר מתנות שנתנו לו, הכול נתן להם, שלא רצה ליהנות מהן (מהמתנות) עכ"ל.
צריך להבין מדוע אברהם נותן את כל הכסף הרב שקיבל מפרעה ומתנות נוספות, לבני הפלגשים. הרי לאברהם יש את יצחק ומשפחה שנשארה בארץ ישראל. כל הכסף הזה הרי הוא לא מחזיר לפרעה, ומדוע לוותר עליו בקלות כזו? בפרשת ויחי (נ', ה') אומר יוסף לפרעה כאשר הוא רוצה לעלות ולקבור את אביו בא"י, "אבי השביעני לאמור הנה אנוכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני". ורש"י שם: אשר כריתי: ועוד מדרשו לשון כרי שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כְּרֵי, ואמר לעשיו טול זה בשביל חלקך במערה. עכ"ל. וגם כאן צריך לשאול, מה הוויתור הגדול הזה שמוותר יעקב לעשיו. הרי מדובר על סכום כסף גדול מאוד שהעשיר יעקב בעודו בבית לבן. וכי ליעקב אין משפחה גדולה מאוד שיכולה ליהנות מכסף זה ומדוע הוא מעביר הכול לעשיו?
מתוך כל השאלות האלה נראה שמבטם של האבות היה מעבר לשיקול כספי. לא הכסף הדריך אותם בכל מעשיהם. השיקול של הכסף היה משני לגבי מהלך חייהם. הם התבוננו על החיים במבט גבוה יותר מהכסף, וכשדברים חשובים היו לפני הכרעתם, הרי שלכסף היה שיקול משני בלבד.
לכן כשצריך אברהם להיפרד מלוט, הרי שהעיקר כרגע להיפרד זה מזה. ואף אם הדבר יגרום לנזק כספי, שווה הדבר. השיקול הרוחני שמצריך כרגע היפרדות שווה גם הפסד של כסף.
אברהם אבינו חושב שהכספים שקיבל מפרעה לא ראוי שיישארו אצלו. ואולי גם מהסיבה של "ולא תאמר אני העשרתי את אברהם" – רק הקב"ה מעשיר אותו ואני נהנה ממנו ואיני זקוק לבטוח במתנתם של אנשים. כיוון שהגיע להחלטה כזו, שמבחינה רוחנית ראוי להיפטר מכספים אלה, אין לו קושי לתת אותם – ואפילו שרבים הם – ולהוציא אותם מרשותו. השיקול הרוחני גבוה וחשוב יותר מהמבט הפשוט של איסוף ושמירת ממון.
וכך גם אצל יעקב. רכוש רב צבר אצל לבן וחזר לא"י, עם ממון רב. "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים" (ל', מ"ג). אבל הוא הגיע למסקנה שאין הדבר ראוי שהכסף יישאר אצלו, למרות המשפחה הגדולה שיש לו. אולי בגלל התחושה שהכספים הושגו בעזרת תכסיסים שונים ומשונים. וכאן שהשיקול היה דרך מבט שהחיים הם אינם כסף בלבד. ישנם שיקולים חשובים יותר. יכול היה לעשות כרי מכל הכסף הזה ולתיתו לעשיו.
ומכאן גם תשובה לשאלה מדוע נח לא ציפה את התיבה מבפנים בחומר כדי שלא יהא ריח רע מהזפת. נח נכנס לתיבה כדי להציל את האנושות ומחשבתו הייתה להאכיל את האריה ולקיים את הבריאה. השיקולים היו של הטבה ועזרה לאנשים ולבהמות והחיות. לכן שיקולי נוחות לא היו כאן. המבט היה גבוה יותר ולא הטריד אותו הריח הרע שנדף מהזפת.