הרב ירחמיאל קראם"כי האדם עץ השדה". "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול". במקומות רבים מוצאים אנו כי הושווה האדם לעץ.
גבעולו של השתיל הרך הצומח ועולה זקוק למשענת, לכוונו, לסומכו ולהחזיקו, שיצמח ויעלה ישר וזקוף. לשם כך לוקחים אנו מטה, עץ ישן וישר, תוקעים אותו באדמה לצידו של השתיל הרך וקושרים אותם זה לזה. והעץ הוותיק מורה ונותן את הכיוון לעץ הצעיר כיצד יגדל. תשומת לב מיוחדת צריכה להיות בעת קשירתם של השניים. מצד אחד, שלא תהיה חזקה וקשה, שחלילה לא תחנוק ותייבש את השתיל הצעיר, ומאידך גיסא, הקשר והחיבור צריך להיות כזה שלא יאפשר לגבעול להתכופף ולנטות לצדדים. קשור ולא קשור, מחובר ולא מחובר, במידה ובמשורה ובביקורת, ממש כאותו קשר שצריך וחייב להיות בין הילד – הנער, לבין המורה – המחנך.
אחת מנפלאותיו של הבורא יתברך הינה נביטתו של הגרעין הנזרע באדמה, כאשר דווקא תהליך הריקבון שעובר עליו הוא זה המביא לתחלתה של צמיחה חדשה. עד שפירש הירושלמי מדוע בפסוק "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמה ודעת", נדרשת המילה "אמונת" על סדר זרעים, מפני שמאמין בחי עולמים וזורע. מי שלוקח את הזרעים שברשותו הראויים למאכל, ומפזרם על גבי הקרקע כשהוא יודע שהם ירקבו, מוכרח להיות שהוא חדור אמונה בבורא עולם, משיב הרוח ומוריד הגשם, שיוציא לו לחם מן הארץ.
בסיומה של פרשת קרח, לאחר שפצתה האדמה את פיה ולאחר שאש יצאה ואכלה את חמישים ומאתיים מקטירי הקטורת, עדין היה צורך בברור נוסף. מבחן המטות. כל נשיא שבט הביא מטה, שנים עשר מטות, ועל כל אחד מהם נכתב שמו של מביאו. המטות כולם הונחו באוהל מועד, "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח", ובזה ירגעו הרוחות ותיפסקנה התלונות. ואכן, כך נעשה. "וינח משה את המטות לפני ד'", ויהי ממחרת, "והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים". הוכחה ברורה וחד משמעית. תוך כמה שעות, בין לילה, גדלו, צמחו על המטה שקדים.
לכאורה נס שלא כדרך הטבע. מטה תלוש מהאדמה מוציא שקדים. ובכל זאת אומרת התורה שהיה כאן תהליך מסודר שלב אחר שלב, בדיוק כפי שנעשה בכל עץ פרי. תחילה יוצא הפרח, השקדיה פורחת, מראה נהדר. אחר כך שלכת. הפרחים והעלים נושרים, העץ כאילו הופשט מעדיו ותפארתו. אך דווקא תהליך זה הוא המביא לחנטת הפרי. בחירתו של אהרון הכהן גם היא נעשתה איפוא בדרך זו: פריחה, שלכת וחנטה חדשה.
ובעצם, יש כאן לימוד יסודי על דרך עלייתו של כל אדם גדול בישראל. זו דרך של עליה במעלות, רצופה עמל ויגיעה, מדרגה אחר מדרגה. אין קיצורי דרך. אי אפשר להתעורר בבוקר ולהיות גדול בישראל. צריך לעבור שלב אחר שלב, עליה אחר עליה.
כתב רבי צדוק הכהן: "הסדר שיסד הקב"ה בבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא, כך הוא בכל ימות עולם. אין לך שום אור מתגלה אלא מתוך החושך הקדום לו. דרך משל, מתן תורה קדם לו יציאת מצרים ששקעו במ"ט שערי טומאה. ובנין בית המקדש ע"י שביית הארון לפלישתים שהוא ההיפך הגמור, והגורם לזה חטאי בני עלי, …ועיקר בנין המשכן, גרם חטא העגל… ואהרון הכהן נבחר ע"י זה לכהונה גדולה, …דהיינו שהוא המכפר של כל ישראל".
לכל בריאה, לכל בנין חדש, קדם מצב של חושך, מצב של הסתר. כשם שהעולם נברא כולו מתוך החושך שעל פני תהום, וכשם שבניינו של עם ישראל, "היום הזה נהיית לעם", היה לאחר גלות מצרים כך גדילתו של כל אדם, "ברישא חשוכא והדר נהורא".