המאבק על הטיפה

אחת המשימות "המורכבות" המוטלות על ההורה היא לתת תרופה לילדו הקטן כאשר יש צורך בכך. חזותו החיצונית של המזרק משום מה מפחידה את הילד ומעוררת אצלו אסוציאציות לא נעימות, למרות שהוא מכיל בתוכו נוזל אדמדם מתקתק. חרף כל הניסיונות, הילד מחשק את שפתיו בעקשנות רבה וההורה יודע, שברגע שתיכנס אפילו טיפה אחת לפיו של ילדו, הוא יחוש מיד בטעמה המתוק, יסכים לבלוע את כל תכולת המזרק ואולי אפילו יבקש עוד.

המאבק של ההורה מול הילד הוא על טיפה אחת.

המאבק על התרופה הוא משל לסיפור החיים שלנו. החיים מזמנים לכולנו סיטואציות דומות בהן עומדים אנו בפני צומת דרכים, גשמית או רוחנית, כל גיל וה"צומת" שלו. ישנם מצבים שהשכל מורה לנו לשנות את הקיים ולצאת לדרך חדשה, אנו יודעים בשכלנו שהשינוי טוב עבורנו כאותה תרופה, אולם למרות זאת אנחנו "חושקים את השפתיים" ואיננו מוכנים לנסות ולהעז. אנחנו מעדיפים את הישן והמוכר על פני אתגרים חדשים.

כמה חבל. אפילו אם "נטעם רק טיפה אחת", נראה שההר לא כל כך גבוה כפי שהוא נדמה לנו.

פרשת "שלח" עוסקת בעיקר סביב חטא המרגלים. בעבר הרחבנו רבות בעניינו של חטא זה, ובשורות הבאות נראה את הדברים מזווית ראייה חדשה.

כשמשה שולח את המרגלים, הוא אומר להם לקחת מפרי הארץ: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר יג, כ).

צריכים אנו להבין, מדוע משה מדגיש "והתחזקתם", וכי לקיחת הפירות דורשת חיזוק מיוחד?

בקשתו של משה מקבלת משמעות מיוחדת, בפרט לאור העובדה שבני ישראל התרפקו בערגה על הירקות שהם אכלו במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים (מלפפונים) וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה). מצרים מתוארת בתורה "גן הירק": "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא, י).

בני ישראל מתרפקים בערגה על הירקות והם רוצים לחזור ל"ארץ הירקות", ואילו משה מבקש מהם להתחזק ולאכול מפרי הארץ.

יש הבדל משמעותי בין פרי לבין ירק. ירק הוא אמנם בריא מאוד, אולם טעמו טפל ביחס לפרי. גם כשמכינים סלט ירקות, בדרך כלל מוסיפים לו תבלינים שונים כמו מלח, שמן, רוטב וכדומה כדי להטעים אותו. הפרי – לעומתו, מתוק ועסיסי בפני עצמו, ובדרך כלל אין צורך להוסיף לו מתיקות מבחוץ.

כלפי מה הדברים אמורים?

כשהמרגלים נשלחו לתור את הארץ, מטרת השליחות לא הייתה שהם יקבלו החלטה לאור הממצאים האם לכבוש ולהיכנס אל הארץ, אלא איך וכיצד להיכנס. ידועים דברי רש"י בתחילת הפרשה, שעצם הרעיון של שליחת מרגלים הגיע מהעם, ואלוקים נתן למשה את זכות ההחלטה האם להסכים לרצון העם או לא. משה החליט להסכים, ורצון העם התקבל אצלו כמעשה השתדלות שאפשר לעשותו, אולם וודאי לא היה בכוונתו שעל בסיס הממצאים תקום או תיפול ההחלטה האם להיכנס או לא.

המרגלים חזרו עם ממצאים "מנבאי שחורות". על דעת עצמם הם הסיקו מסקנות ואמרו לבני ישראל, שכיוון שבהיגיון אנושי ובדרך הטבע אין אפשרות לכבוש את הארץ, עלינו להתנגד למשה ולהישאר במדבר. המרגלים כביכול "שכחו" שאלוקים נושא אותם על כפיו בכל רגע נתון, הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים והוליך אותם במדבר, ומשום מה הם שכחו שהשכל האנושי אמור להתבטל בפני הרצון האלוקי.

משימת הכניסה לארץ נדמתה להם כגדולה מידי למידותיהם. בשונה מקריעת ים סוף, אשר שם היה את נחשון בן עמינדב שהעז להיות הראשון ש"טעם מהפרי" וקפץ לים, ומיד כשהוא טעם, הים נקרע לכולם, כאן, המרגלים לא היו מוכנים אפילו לנסות אלא להיפך, הם שכנעו את כולם לחזור למצרים, כאותו ילד שלא מוכן לטעם את התרופה למרות שהיא רק לטובתו.

כעת נבין את המשמעות של "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". משה אומר לבני ישראל להתחזק ולטעום "מהפרי". כלומר, תתחזקו ותתגברו על הפחדים הטבעיים שלכם. החשש הוא טבעי, אך עליכם להתחזק באמונה וביטחון, להתחיל להיכנס ותראו כיצד יד השם תעטוף ותגן עליכם כמו שהיה עד עכשיו. אולם המרגלים סרבו "לטעום", דבר הבא לידי ביטוי בפסוק: "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" (במדבר יג, כג). הם נושאים את הפירות על שכמיהם אבל הם לא מוכנים לטעום אותם. כלומר: הם לא מוכנים לקבל את ההחלטה להשליך על השם את יהבם ולעשות את הצעד, אלא הם מעדיפים להישאר במדבר ולראות את הארץ מרחוק.

הפרשה נקראת פרשת "שלח".

לכל אדם יש שליחות בעולם. אל לו לאדם לומר "גדול עלי" ללא סיבה מוצדקת. תנסה. תטעם.

"אין חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח שנשתלח לעשות מצווה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו… כי כולנו שלוחי מצווה שנשתלחנו מהשם יתברך בעולם הזה לקיים מצוותיו… כי אין לך מעשה שאין בה מצווה. ורק קודם כל דבר צריך האדם ליתן נפשו בשליחותו, והיינו שיאסוף כל רצונות שלו לבטלם רק לקיים רצון עליון ועל ידי זה מצליח בשליחותו… ואף במעשה גשמי, על ידי יישוב הדעת שמברר אצלו וחפץ באמת שיתקיים רצון עליון שיש בזה, יוכל להינצל" (שפת אמת, שלח, תרל"ב).

אחד מגדולי "המפספסים" בהיסטוריה הוא "פלוני אלמוני" שמסופר עליו במגילת רות ("סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" – ד, א). בועז הציע לאותו "פלוני אלמוני" לשאת את רות לאישה, אולם הוא סרב וכך הוא פספס את ההזדמנות להיות סבא של דוד המלך.

הוא פספס, ועד היום הוא נשאר אלמוני.

מי יודע כמה אלמונים יש בעולם? מי יודע כמה אנשים היו מסוגלים לא לפספס את הזדמנות חייהם ולמלא את השליחות אליה נשלחה נשמתם, לו רק היו מוכנים לטעום?

בואו נביא רוח אחרת. בואו נטעם.