הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בהפטרה מסופר על המלאך שנגלה להורים של שמשון לפני שהוא נולד, וציווה אותם שכבר מזמן ההריון ינהגו בו כנזיר (וזה הקשר בין ההפטרה לפרשת השבוע), שהאמא לא תגע בכל דבר שקשור לענבים ולא להיטמאות למתים.
גם אחרי שהמלאך נגלה פעמיים למנוח ולאשתו, הם עדיין אל ידעו שהוא מלאך, וכמו שמעיד הנביא "כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא", ולכן הם רצו להביא לו אוכל, וכן שאלו מה השם שלו. המלאך אמר להם שאם הם רוצים להביא לו עולה, שיעלו את זה לה', ובאמת מנוח העלה את הגדי עיזים והמנחה על הצור לה'.
בזמן הקרבת הקרבן, כשהלהב עלה מעל המזבח, המלאך עלה לשמים ביחד עם להב המזבח. כשראו זאת מנוח ואשתו, נפלו על פניהם, אבל עדיין לא ידעו שזה מלאך. רק כש"לא יסף עוד מלאך ה' להראות את מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא".
ולכאורה צריך להבין, האם זה שהמלאך עלה בלהב המזבח השמימה, לא היה מעשה כזה חשוב בשביל להבין שזה מלאך, ולמה מנוח ואשתו הבינו את זה רק אחרי שהמלאך לא חזר אליהם יותר?
ושמעתי להסביר בדרך צחות, אבל מונח בזה הרבה אמת. אמנם העלייה לשמים בלהב המזבח דבר גדול הוא, אבל מה הסימן המיוחד במלאך יותר מאדם רגיל? נצייר לעצמינו אדם שעושה טובה לחבירו, עזר לו להשיג משהו שהוא חיפש הרבה זמן. כל פעם כשהוא פוגש אותו, הוא מתעניין בשלומו ושואל: נו, מה עם הדבר ההוא? ואז חבירו כמובן אומר לו: באמת תודה רבה על מה שעשית וכו'. וכן על זה הדרך, בכל פעם שהוא נפגש איתו, הוא מברר אם מה שהוא עזר לו היה בזה תועלת, וחבירו שוב מודה לו על מה שעשה לו.
איך מנוח ידע שהמלאך הוא באמת מלאך ה', בזה שהוא לא חזר אליו אחרי זה לשאול מה עם התינוק שהוא ברך אותם שיוולד. המלאך בירך אותם, הדריך אותם איך לגדל את הילד, ומאז "לא יסף עוד מלאך ה' להראות את מנוח ואל אשתו". כשמנוח ואשתו ראו את זה, הם הבינו שלפניהם עמד מלאך ה'.
וזה מסר חשוב עם הרבה דקוּת, כשאדם עושה טובה לחבירו, הוא צריך לדעת שאת המצווה שלו הוא עשה, את השכר שלו הוא יקבל על כך, אבל לא צריך כל הזמן להזכיר את זה שוב ושוב. במיוחד שלא מעט זה פעמים זה כבר מגיע למצב של אי נעימות.