הדיבור והשיח

הדיבור הוא הדבר המרכזי בחיינו. בו אנו יוצרים קשר עם הסביבה, כך אנו מביעים את עמדתנו ובו אנו מבקשים צרכינו. אדם ללא כוח הדיבור או שיש בו את הכוח אך אינו מסוגל להביע את עצמו ולדבר בחופשיות, הרי שחייו קשים יותר.

הדיבור הוא חוש חשוב ביותר. אך האם אכן כה פשוט להשתמש בו? האם אנו משתמשים נכון בדבר החשוב והנחוץ כל-כך? כיום, שישנם אמצעי תקשורת המאפשרים לדבֵּר הרבה יותר מפעם, אנו מדברים בכל מקום גם במקומות שפעם לא דיברו בהם. מדברים גם בשעות ובהזדמנויות שפעם ידעו לשתוק בהם ולידום. אנו מדברים הרבה, עד שישנם פרסומות המכריזות אפשרות של "דבר כפי יכולתך". בשנים קודמות ראינו פרסומות ברוח "אכול כפי יכולתך", כיום הדבר תקֵף גם לעניין הדיבור.

הדיבור הארעי הזה, אשר אנחנו מדברים בו מכל מקום שהוא, גורם לשינוי השיחה עם הזולת. אדם גמר להגיד את הדברים ומסיים במהירות "טוב, יאללה ביי!". מנתק את השיחה בלא לתת זכות תגובה לצד שכנגד. ואולי רוצה הוא לומר דבר נוסף, להגיב על המשפט האחרון? הדיבור המהיר והשיחות הרבות שוחקות מעט את צורת השיח בין האנשים ואת תרבות הדיבור ביניהם. שלא לדבר על המלים הלועזיות = הרחוביות המיובאות מארצות שונות החודרות לתוך שיחתנו.

היום קשה יותר לדבר נכון, כיוון שאנו מדברים הרבה. לכן מסובך יותר לדבר רק דברים של טעם. מדברים הרבה ואין אפשרות להתבטא רק מתוך מחשבה, לשים לב לפני הדיבור על מה אנו עומדים להוציא מן הפה. קושי הסינון בדיבור המרובה, גורם שמדברים גם הרבה דברים של אִי-טעם, בלא מחשבה ובלא לשים לב מה אנו מוציאים מפינו. הדבר גורם לעתים קרובות לתקלות רבות ולאי הבנות מרובות בשל הדברים הלא מתאימים שנאמרים בהיסח הדעת.

וכך אומר הרמב"ם בפירוש המשניות, במסכת אבות פרק א' משנה יז: "כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע". וסיבת זה שרוב הדברים – תוספת מותר וחטא, כמו שאבאר עתה. כי כשירבה האדם דברים, יפשע על כל פנים. שאי אפשר שלא יהיה בדבריו, דיבור אחד שאין ראוי לאומרו וממופתי החכמים – מיעוט דברים וממופתי הסכלים – רוב הדברים, שנאמר "וקול כסיל ברוב דברים" עכ"ל.

כשאדם מדבר הרבה, אין לו את כוח הסינון לברור את דבריו. להתבונן על מה שהוא רוצה לומר, להגיד רק את הדברים הנצרכים להיאמר.

כדי שדברינו יהיו רציניים, כדי שיהיה משקל נכבד למה שאנו מוציאים מפינו, צריכים אנו לשים לבנו לדרך בה נשתמש עם הכלי החשוב הזה, הניתן לנו לצורכנו – הדיבור.

אם ניתן חשיבות לדיבורנו, גם אנו נעריך יותר את היוצא מפינו. אז, אף אחרים יתייחסו ביתר רצינו לנאמר על ידינו. לשם כך ראוי שהדיבור יהיה במחשבה, סוף דיבור במחשבה תחילה. לצורך מה אני מדבר, איך אני מוציא את הדברים מפי ואיך הם יתקבלו בעיני השומעים.

האם אני לא פוגע בדברי השומע? האם אני אומר את דבריי בצורה נכונה, שהשומע ירצה לקבל את שאמרתי ויבצע את בקשותיי והנחיותיי ללא מחשבה, כשהדברים זורמים בלא שימת לב? יש סיכוי גדול לתקלות או לחוסר התייחסות רצינית לנאמר. כדאי לעצור מעט לפני שמוציאים את הדיבור ולהעביר במחשבה נכונה את האמור לצאת כעת מהפה.

שמא תאמר קשה לדבר בצורה כזאת, להשקיע מחשבה על האמירות שלנו. ניתן לעצמנו לדבר בחופשיות, בלי מחשבה והתבוננות – "לדבר בכיף", כפי שרגילים היום להתבטא. אכן יותר קל ופחות מאמץ הוא לדבר בחוסר תשומת לב, אבל התוצאות שונות בתכלית אם מדברים בתשומת לב הראויה. אם לא, רק ההפסדים יכולים להיות גדולים.

כשאנו משוחחים, אין צורך להתלהם בשעת הדיבור. אין צורך בדרמה מיותרת כשמדובר בעניינים פשוטים אשר אינם נצרכים לזאת. נדבר תמיד עם המלים המתאימות, נשאר בפרופורציה המתאימה.

זכור לי מקרה לפני שנים, כאשר רציתי להסביר לאדם מסוים דבר פשוט והגיוני. הסברתי את הדברים בצורה דרמטית, במלים בולטות וחריפות שהיו מיותרות בהזדמנות זו.

השומע, אדם חכם, אמר לי: אני מבין את הדברים, אך מדוע אתה מדבר בצורה כ"כ נסערת ובמלים כל-כך "מפוצצות". האם חושב אתה שלא הייתי מבין אילו היית מדבר בצורה יותר רגועה ופשוטה. מאז לקחתי לתשומת לבי שאכן בכל הזדמנות צריך לדבר לפי העניין. אין צורך להוציא את כל המלים החזקות בשיחות ובדיבורים פשוטים. אולי, במקרים הללו, השימוש בהם ללא פרופורציה יכול אף להזיק.

ניתן בשיחתנו עם אנשים הגדרות נכונות למחשבותינו, הגדרות רגועות ופשוטות, מלים אשר ישקפו נכונה את שאנו רוצים להביע. לשמור את המלים הנרגשות, החריפות והנסערות רק למקרים חריגים. כאשר אכן הביטויים הללו נצרכים לצורך העניין, כדי שהדברים יתקבלו באותה עת.

אמירה, הנאמרת במלים רהוטות ובשפה יפה, נותנת נכבדות וחשיבות לדברים שלנו. אין צורך בשפה מליצית נכבדה ביותר, אבל שפה יפה ומלים נכונות מאפשרות לתת משקל לדברים הנאמרים. השומעים שמים לב שאנו נותנים חשיבות ורצינות לכל מילה המוצאת מפינו. גם שפה המתנהלת במילות סלנג ובשפה רחובית רדודה, מפחיתה מחשיבות ונכבדות השיח. שפה יפה היא ברמה שונה לחלוטין ואף מתקבלת יותר. ובכלל, צריך אדם להרגיל את עצמו לדבר בדרך אשר דבריו יתקבלו. הדיבור צריך להיות מכובד שניכר שמאחוריו עומדות מחשבה ושימת לב.

לא נדבר סתם כך, ללא אחריות. מתוך מחשבת ספק, האם דברינו יתקבלו או לא. אולי הדברים נאמרים נכון או שמא לא. האם אנו צריכים לומר או אין צורך.

הדיבור לא צריך להיאמר מתוך הנחת ספק כזו. הרבה תקלות יכולות להיגרם בצורת שיחה זו. חשיבות דברינו תופחת, לא יתנו משקל לדיבורנו. גם אנו עצמנו לא ניתן משקל לנאמר על ידינו.

נתנסח תמיד בצורה ובדרך אשר תאפשר לסובבים להקשיב לנו ולהבין אותנו, לעבד את דברינו ואותנו. יתרגלו שאנו מדברים מתוך היגיון. הדברים מבוססים, רציניים ויש לתת חשיבות לכל היוצא מאיתנו.

כך נוכל לעשות יותר בין האנשים, להשפיע ולהוביל את הפעולות שאנו חושבים לנחוץ לעשותם ולבצעם.