הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בפרשיות השבוע לומדים אנו על סוגי הנגעים הבאים על האדם ועל בגדיו וביתו, וכן על דרך טהרתו מהצרעת, שאחרי שהאדם נטהר מהצרעת, הוא לוקח שתי צפרים חיות טהורות, עץ ארז ושני תולעת ואזוב.
רש"י מסביר למה צריך להביא את הצפורים: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול", ועל שני התולעת והאזוב מסביר רש"י "מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאוות כתולעת וכאזוב".
ולכאורה צריך להבין, אם את התולעת והאזוב מביא האדם בשביל ללמוד להיות שפל ועניו, אם כן, למה לגבי הציפורים האדם לא מביא בעל חי שלא מפטפט – למשל דג – בשביל ללמוד ממנו לא לדבר?
וראיתי לבאר, ידועים דברי הרמב"ם [פרק ב' מהלכות דעות הלכה ג'], שבכל המידות צריך האדם ללכת בדרך הממוצעת, חוץ ממידת הגאווה שבזה צריך להתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. ולכן, מי שהוא בעל גאווה, יש רק דרך אחת להתרפאות מזה, שיקנה את מידת הענווה, וזה מה שאומרים למצורע שיביא שני תולעת ואזוב ומזה ילמד להיות עניו, שזה ההיפך מהמידה המגונה שיש בו.
לעומת זאת, עצם הדיבור אין בו איסור, וכמו שידוע על החפץ חיים בעצמו שהיה דברן, ואמר שהוא מדבר הרבה כדי להראות שאפשר להשתמש הרבה בכח הדיבור לטובה ולהיות זהיר מדיבורים אסורים. ויותר אמר, שלפני שהוציא את ספרו "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון", היה בעיה לדבר, כי לא ידעו מה ואיך לדבר, אבל אחרי שיש את הספרים האלו, אפשר כבר לדבר ולדעת ממה להיזהר.
לפי זה מובן למה טהרת המצורע היא על ידי ציפורים דווקא שמפטפטין, מכיון שאפילו שהציפורים מפטפטין הרבה בכל אופן לא שייך אצלם דיבורים אסורים, וזה מה שבאים לומר למצורע: אין בעיה שתדבר, ואפילו הרבה, אבל תיזהר ותלמד מהציפורים לדבר רק דברים מותרים.