טעותה של משמרת בִלגה

בטעמי הקרבנות ידועה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם (מורה נבוכים ג מו) כתב שכיון שיש מן האומות העובדות לבקר ולצאן לפיכך ציותה תורה לקחת מינים אלו ולהקריבם לה'. עוד כתב (שם לב) שהושרש אצל עם ישראל יצר העבודה זרה, ולא היה אפשר לצוותם לחדול מכך שזהו נגד טבעם, לפיכך נתן ה' את עבודת הקרבנות לשמש כתחליף לע"ז בדרך של קדושה וטהרה.

והרמב"ן (א ט) הרבה להקשות כנגד דעה זו. ראשית, מלשון הכתוב שהקרבנות "ריח ניחוח לה" (פס' ט) ומשמע שלא באו רק כנגד הע"ז. ועוד, שמצאנו את עניין הקרבנות טרם התפשטה הע"ז בעולם וכגון אצל נח. עוד הקשו (תורת עולה ב א; עקידת יצחק נז) מדוע הרבתה התורה בפרטי הקרבת הקרבן ובדיניו, והרי עצם ההקרבה לא באה אלא להוציא מדעת הטועים ולשמש תחליף לע"ז. לכן פירש הרמב"ן שטעם הקרבנות הוא התבוננות האדם המקריב בכל מעשה שנעשה בקרבן כאילו נעשה בו עצמו (יעויין בהרחבה בתולדות יצחק, ויקרא) וטעם אחר נותן הרמב"ן בדרך האמת לפיה יש "סוד נעלם" בקרבנות.

והנה, הקושיות על שיטת הרמב"ם מתעצמות נוכח מה שמצינו מדרשים רבים הנוקטים את טעמו של הרמב"ם (ויקרא רבה כב ח; ושם ז ד; ושם ב ד ועוד), ומכח קושיות אלו הסכימו המפרשים שבטעם הקרבנות יש רבדים שונים של עומק, והרמב"ם במו"נ שבא להשיב לאפיקורסים נקט את הטעם השכלי המתיישב על הלב, אך ודאי שאף הרמב"ם מודה שבעמקם של דברים יש בקרבנות טעמים עמוקים ונסתרים וכפי שכתב במפורש ב"יד החזקה" (מעילה ח ח) "וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן".

ואחר הקדמה זו, נפתח לנו פתח להבין את עניינה של משמרת הכהונה "בילגה". במשנה (סוכה נו) מבואר שקנסו את משמרת בילגה בג' קנסות, שבזמן חלוקת לחם הפנים לא תעמוד בצד הצפוני של ביהמ"ק אלא בצידו הדרומי, את הטבעת המסייעת לשחיטת הקרבנות קיבעו למקומו והוציאוה מכלל שימוש, ואת המקום המשמש לשמירת סכיני השחיטה – סתמו. ובטעם קנסות אלו הביאה הגמ' ב' טעמים, או שבתו של אחד הכהנים נישאה לשר יווני ובזמן שנכנסו היוונים להיכל התריסה כנגד המזבח ואמרה "לוקוס לוקוס [זאב זאב. רש"י] עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל [בקרבנות הרבים שמקריבים] ואי אתה עומד להם בשעת הדחק", והסיקה הגמ' שאותה בת קיבלה השקפה זו מבית אביה. וטעם נוסף לקנסות אלו שמשמרת בילגה הראתה זלזול בעבודת המקדש בכך שאחרה להגיע למשמרתה.

ומקובל בידינו (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 353) שאין מחלוקת בדברי אגדה, אלא אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג ב), וכל אחד מגלה בדבר זווית אחרת. ומעתה שומא עלינו להבין היאך באו משמרת בילגה לזלזל בעבודת המקדש, וכן מה שייכות זלזול זה לביטוי של אותה משומדת כלפי המזבח "זאב זאב וכו". עוד יש להבין מדוע בחרו חז"ל להעניש את משמרת בילגה בג' דברים אלו, חלוקה בדרום, קיבוע הטבעת וסתימת החלון.

ונראה בזה, שמשמרת בילגה טעתה בטעם הקרבנות, וסברה שעיקר הקרבתן אינו לריח ניחוח לה' ולקרב בין עם ישראל לקב"ה, אלא להוציא מלב ישראל את מחשבת העבודה זרה וליתן מקום ליצר הע"ז בדרך של קדושה וטהרה, וכיון שכך נתקשו בני משמרת בילגה מדוע צריך את מספר הקרבנות העצום שהקריבו מידי יום על המזבח ולא די במספר קרבנות ליום כדי להוציא ממחשבת הטועים ולתת מקום ליצר הע"ז. ומחשבה זו הביאה להתרסה של אותה בת לומר "עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל" שלהשקפתה הכמות העצומה של הקרבנות הינה הפסד ממון. וכיון שטעו לחשוב שזו מטרת הקרבנות זלזלו בעבודת המקדש לפי שחשבו שאין בעבודתן מטרה קדושה לכשעצמה, ולא באה אלא למנוע מכשול, ולכן אחרו לבא למשמרתן.

ומידה כנגד מידה נענשו באופן שביאר להם באר היטב כי אין טעם הקרבנות להרחיק ממחשבת עבודה זרה בלבד, אלא דברים גבוהים ונשגבים יש כאן. ולכך קיבעו את טבעתם וסתמו חלונם, או אז לא יכלו להשתמש בסכיני השחיטה ולא יכלו להשתמש בטבעת כדי לשחוט בהמה, ולא נותר להם אלא להביא מנחה או עופות שאין צורך בהם לא לסכיני שחיטה [שהעופות נשחטים במליקה] ולא צורך בטבעת. ועבודת העופות והמנחות ודאי לא באה להוציא מלב הטועים את מחשבת הע"ז שהרי דברים אלו כלל לא שימשו לעבודה זרה, וע"י כך ישכילו להבין כי טעם הקרבנות הוא אשה ריח ניחוח לה', והוא הטעם שקנסום שלא לחלוק בצד צפון, שכן בצפון הוא המקום שבו שוחטים את הקרבנות, ובאו לומר בזה, שאין להם עסק בקרבנות הנשחטים, אלא בקרבנות הנמלקים ובמנחות, וע"י כך יתעלו ויבינו את מטרת הקרבנות.