לעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
פרשת שמות מתארת את הילודה הגבוהה שהייתה אצל בני ישראל. “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד…” (שמות א, ז). הריבוי הוא זה שהביא להם את העצמה, וממילא כל זה היה הבסיס לתחילת הגאולה. כל הנסים, יציאת מצרים, מתן תורה וכל ההשגות שהשגנו, הכל היה מכוח זה של הילודה.
גם לאחר מכן כשעינו אותם הם המשיכו בזה, “כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ…” (שמות א, יב). גם כאשר נגזרה הגזרה מאת פרעה על המיילדות, הן מסתכנות ומוסרות נפש כדי ליילד ולחיות את הילדים. וגם לאחר מכן כשהגזרה הוחרפה לכלל ישראל, שכל בן שנולד צריך להשליך ליאור, עדיין בני ישראל המשיכו את הילודה. בני ישראל מסרו את נפשם על הדבר הזה.
מכאן נבין את החיוב הגדול שמוטל על כל אחד מאיתנו להביא ילדים לעולם. אנשים עושים שיקולים שונים ומגיעים להחלטות לא נכונות מתוך חוסר הבנה של הדברים. שאם התנאים לא כל כך נוחים, אז אולי חס ושלום לא צריך להביא ילדים, או שמספיק להביא מעט ילדים. אבל מכאן רואים שאפילו במצרים שהיו התנאים הכי לא נוחים, שהיה גזרת מוות על כל הזכרים שזה חצי מכל הילודים, עם כל זה בני ישראל המשיכו לרבות.
ובאמת צריך להבין שלאחר אותה גזרה נוראה, עמרם ויוכבד החליטו להמשיך את הילודה למרות הסיכון העצום, וכך נולד משה רבינו שנשלח לגאול את ישראל. יוצא שאם הם היו מחליטים לא לקחת סיכון ולא להביא עוד ילדים, אז משה רבינו חס ושלום לא היה נולד וממילא אף אחד לא היה יוצא ממצרים ולא היה קיום חס ושלום לעם ישראל.
באותו רגע עמרם ויוכבד יכלו אולי לחשוב שזה לא נורא. הרי הם בסך הכל לא מביאים ילדים חדשים, זה לא שהם מפסיקים הריון וגורמים להפלה חס ושלום, זה גם לא שהם לא הביאו ילדים מעולם, שהרי אהרן ומרים כבר נולדו, אלא שבסך הכל הם נמנעים מלהביא ילד נוסף, שגם ככה הוא בסכנת מוות שאם הוא זכר צריך להשליכו ליאור. מתוך השיקולים המובנים האלו הם היו יכולים להימנע מלהיכנס להריון ולחשוב שהכול בסדר, אבל הם לא היו יודעים שבאותה בחירה שלהם הם רוצחים חס ושלום את משה רבינו ואת כל המשך הקיום של עם ישראל לדורות.
רוב האנשים שלא נמצאים ברקע של התורה הקדושה מעדיפים להביא מעט ילדים. בדרך כלל אדם ממוצע גדל מתוך שאיפה שיהיו לו שלושה ילדים בערך. אלא שכל זה לא בא מתוך רצון טהור שנמצא בתוכנו. כי בעומק הדברים כל אדם היה רוצה להביא כמה שיותר ילדים לעולם. אלא שמתוך הרגלי הסביבה והרצון להשתייך הוא מקבל תפיסה מעוותת ובטוח שזה הרצון האישי שלו.
בדיוק כמו שאנשים אוהבים ללבוש את הבגדים שכל החברים שלהם לובשים, כמו שילדים אוהבים לשחק במשחקים שהחברים משחקים, ולאהוב את מה שהסביבה אוהבת. הכל לפי העונות והאפנה. כי כולנו מרגישים צורך להשתייך ואף אחד לא רוצה להיות עוף מוזר. במקום אחר, בזמן אחר, עם חברים אחרים וסביבה שונה, לכולנו היו רצונות שונים לגמרי מאלו שיש לנו היום.
כך הסביבה מחדירה לנו תובנות, רצונות, השקפות ותפיסת עולם, שכל אלו מוטעים מיסודם ונוגדים את התפיסה הטבעית. רואים את כל המשפחות של החברים מסביב וכולם עם שניים עד ארבעה ילדים בממוצע. רואים שכולם מזלזלים במשפחות מרובות ילדים. רואים את גיבורי ה"תרבות" עם שלושה ילדים. כולם עושים הפסקות ארוכות בין ילד לילד. אז אחרי כל זה בוודאי שגם אנחנו נחשוב שהמשפחה המושלמת מורכבת מזוג הורים עם שלושה ילדים.
ובאמת אפשר לראות שאישה מדברת עם חברות ושומעת מהן כמה קשה לטפל בילדים, כמה הוצאות, כמה חוסר שינה, וברור הדבר שכאשר שומעים את הדברים יום אחר יום זה מטפטף ומחלחל פנימה. בנוסף המשפחה רומזת לה ששלושה זה כבר יותר מדי ושתתחיל לחשוב בהיגיון ובשיקול דעת ולתכנן היטב את המשפחה. מיום ליום הדברים מתקבעים יותר ויותר וכך נראה לה קשה ומכביד להביא עוד ילד לעולם.
נוסיף לכל זה את כללי החברה. שברכב הקרוי "משפחתי" יש שלושה מושבים לילדים מלבד ההורים עצמם, ואם זוג הורים החליט להביא ארבעה ילדים, אז אחד מהם צריך לרכב אחריהם באופניים. ואם יחליטו "להתפרע" ממש ולהביא חמישה ילדים, אז צריך כבר לקנות מיניבוס. גם בכלי התקשורת דואגים לחדד את הנקודה ולהראות שמשפחה ממוצעת היא של שלושה ילדים, ורק החרדים והערבים שדומים לאדם הקדמון (רק חסר הנבוט ביד) עדיין לא התפתחו מספיק כדי להיות "חכמים" ולהפסיק את הילודה.
בכל מקום סוגדים לקריירה מוצלחת ומחשיבים עקרת בית עם הרבה ילדים לאישה לא מוצלחת ומסכנה. יש מקומות עבודה שבלי בושה אומרים לנשים העובדות שם שתנאי לעיסוקן הוא שלא יביאו הרבה ילדים. הרי אף מעסיק לא רוצה שתהיה לו עובדת בחופשת לידה. יש כאלו שיודעים שאסור לומר את זה ישירות, אז הם רומזים באופן עקיף שילדים יפריעו לה בקידום ושאין אפשרות לפתח קריירה מוצלחת עם טיפול בילדים.
אחרי כל זה היא חוזרת הביתה והדבר האחרון שהיא רוצה זה להביא ילדים. גם אם יסבירו לה על החשיבות הגדולה של הדבר היא לא תהיה מוכנה לשמוע. לאט לאט היא בנתה לעצמה תפיסה שילדים זה חס ושלום נזק, שהם באים על חשבונה, שהיא צריכה לעשות ויתורים, שהם יאמללו אותה, שזה יבוא על חשבון האחים שלהם, שהיא צריכה להקריב את כל החיים שלה בשבילם ושהיא תהיה לא מוצלחת. מובן אם כן מה תהיה ההחלטה שלה לאחר כל זה.
אבל כל זה בא מתוך מה שהיא קיבלה מהסביבה. כי בפנים היא בנויה לזה וזה הדבר הטבעי ביותר. זה הרצון הפנימי שלה. טבע האישה להביא ילדים, להניק אותם, לטפל בהם במסירות וליהנות מכל רגע. זה מה שמביא לה סיפוק ואושר. כל ילדה חולמת על משפחה. כשהבנים משחקים במכוניות או הולכים מכות, הבנות בינתיים משחקות במשפחה. הן מדמיינות איך זה להיות עם בעל וילדים לטפל בהם. הן לא חולמות על קריירה מוצלחת או רכב יוקרתי, אלא על משפחה משלהן. זה הרצון הטבעי שלהן.
כל אישה מוכנה לסבול תשעה חודשי הריון ולידה כדי להביא ילד לעולם. היא גם תהיה מוכנה לשלם כסף רב לרופאים לשם כך. ואם יש בעיות שונות, היא תשלם סכומים עצומים לרופאים מומחים ותבכה על כך יום ולילה, כי זה הדבר שהיא הכי רוצה בעולם. היא מרגישה שזו מטרת החיים שלה ולשם כך באה לעולם. בלי ילדים היא מרגישה מבוזבזת. היא תעשה הכל כדי להביא ילדים לעולם. אלא שאז הסביבה נכנסת לתמונה, מראה לה את הצער והדברים השליליים, וגורמת לה להסתפק בילד אחד או שניים, ולחשוב שכל ילד נוסף זה כאב ראש. כל אישה שתנסה לחשוב לבד עם עצמה על העניין, בוודאי תגיע למסקנה שהיא תשמח מאוד להביא ילדים לעולם.
ובאמת כל הטענות של הסביבה הן מוטעות, מעוותות ורחוקות שנות אור מהאמת. כי כל ילד מביא אתו שמחה עצומה שאין כדוגמתה. ואדרבא, ככל שיש יותר אחים אז יותר שמח בבית וגם הילדים עצמם נהנים יותר. זה לא בא על חשבונם, אלא בדיוק להפך, הם שמחים שיש להם אחים לשחק או לריב איתם. האחים הקטנים שמחים שאחיהם הגדולים מדריכים אותם, והאחים הגדולים מקבלים ביטחון ואחריות כשהם עוזרים בטיפול הקטנים. כל זה גם מקל על ההורים וכך כולם גדלים בצורה טובה יותר וכולם מרוויחים.
אף אחד לא מתחרט על כך שהביא ילדים לעולם. לא משנה כמה שנקריב למענם, תמיד נשמח מהם ולא נהיה מוכנים לוותר עליהם בשום אופן. גם אם זה לא היה מתוכנן והם הגיעו בטעות בזמן לא מתאים, עדיין כל אחד מהם שווה בעינינו יותר מכל העולם.
לפעמים אנשים חושבים שהם מתחרטים, כי הם לא מסתכלים על התמונה המלאה. הם חושבים שכל הטרדות היו נמנעות ושאולי היה להם טוב יותר. אז אולי הם יכולים לדבר באוויר על חרטה, אבל בצורה מעשית אם נשאל כל הורה האם היה מוותר על אחד מהילדים שיש לו, ובדיוק על איזה מהם היה מוותר, הוא מיד יאמר בביטחון שלא יוותר על אף אחד מהם. באופן מעשי אף אחד לא מתחרט.
לא מצטערים על ילדים שהבאנו לעולם. אלא שלפעמים אנו חושבים שנצטער אם נביא בעתיד, כיוון שאנו עדיין לא זכינו להכיר את הילדים שאנו עתידים להביא. אבל מכאן נבין שאם באמת נביא עוד ילדים כעת, גם עליהם לא נצטער. ואם יישאלו אותנו בעוד כמה שנים האם נרצה לחזור אחורה בזמן ולהימנע מלהביא את אותם ילדים שהבאנו, בשום אופן לא נסכים ואפילו לא תמורת שום הון שבעולם.
מצד שני, כל מי שעברה הפלה באיזשהו שלב בחייה, בוודאי מצטערת על הדבר. הן אולי לא יודו בכך, ובמקרים מסוימים הן מדחיקות וכך גם לא מודעות לכך בעצמן, אבל תמיד יש הרגשה של חוסר. ולא משנה גם אם יביאו שלושים ילדים לאחר מכן, תמיד יורגש החוסר של ילד אחד נוסף שהיה צריך להיות איתם.
ויש כאלו שטוענים שכל ילד מבזבז כסף רב להוריו כך שעלות הגידול של ילד ממוצע עד גיל עשרים עומדת על מאות אלפי שקלים. אלא שצריך להעיר שאם זה כך, אז כל מי שמביא פחות מעשרה ילדים צריך להיות מיליונר. הרי ישנם אנשים רבים שחיים בדוחק רב, ובמיוחד אברכים שמקבלים משכורת מזערית שבקושי מספיקה לאדם אחד, ועם כל זה הם מצליחים איכשהו להחזיק משפחות ברוכות ילדים. זה אומר שכל מי שמביא פחות ילדים מהם צריך להיות מיליונר. אלא שמובן שזה לא עובד בצורה כזו ואי אפשר לעשות חישובים כאלו. כי השם יתברך מביא ברכה עם כל ילד שנולד ופרנסתו מוכנה לו.
ואם באמת הכסף משחק תפקיד כל כך חשוב, אז צריך לחשוב מדוע לא להביא ילד לעולם ולמכור אותו לאחר מכן? הרי אנשים ישלמו סכומים עצומים כדי לזכות לגדל ילד. יש כאלו שהיו נותנים הכל כדי שיהיה להם ילד, אבל הם לא יכולים להביא ילדים. אז מדוע שאנשים לא יביאו ילדים וימכרו להם אותם תמורת סכומים גבוהים ויהפכו למיליונרים?
אלא שברור לנו שזו אכזריות מצדנו. ברור לנו שזה לא מוסרי. ברור לנו שאם נביא ילד לעולם, לא נוכל לעזוב ולנטוש אותו. ברור לנו שלעולם לא נסלח לעצמנו אם נוותר עליו. ילד שווה יותר מכל הכסף שבעולם. לאחר שהוא יגיע לעולם נוכל לראות תינוק חי שבוודאי לא נוכל להתעלם ממנו.
אבל צריך להבין שאם זה כך, אז גם לפני כן אי אפשר לוותר עליו. הרי אין באמת הבדל בין אם הוא כבר בא לעולם לבין אם עדיין לא בא לעולם. הרי גם אם נחליט מראש לא להביא אותו, אז אותו ילד חי לעולם לא יגיע. גם אם נביא ילדים אחרים, זה לא בא במקום, כי אולי יהיו ילדים אחרים אבל לעולם לא נוכל להביא את הילד הזה. אנשים חושבים לדחות את ההיריון, אבל זה לא נקרא דחייה, כיוון שאת אותו היריון פספסנו ולעולם לא נוכל להשיב אותו.
אנשים חושבים שלפני שהילד נולד זה לא נורא חס ושלום להפסיק הריון, ועל אחת כמה וכמה אם רק מחליטים לא להיכנס להיריון מראש. אבל צריך להבין שההבדל היחיד הוא הידיעה שלנו. שאם היינו כן מביאים את הילד לעולם ומכירים אותו, ואז היו מאפשרים לנו לחזור אחורה ולוותר עליו, לא היינו מוכנים בשום אופן. הרי הוא שלנו. בדיוק כמו שלא הכרנו את ילדינו בעבר ורק לאחר שיצאו לעולם זכינו להכיר ולאהוב אותם. אז כעת הסיבה שאנו מוכנים כל כך בקלות לוותר על ההיריון הוא מחוסר ידיעה, שאנו לא מכירים עדיין את הילד שעתיד להיוולד וכך נראה שכאילו אין בינינו שום קשר.
אבל צריך להבין שאותו ילד הוא שלנו ואנו קשורים אליו לחלוטין, בין לפני שהבאנו אותו ובין לאחר מכן, וגם אם לעולם לא נביא אותו. האכזריות שאנו תופסים במי שרוצח ילד או במי שמוכר את ילדו, היא כמעט אותה אכזריות של הימנעות מילודה. רק שהידיעה שלנו שונה, כיוון שעוד לא זכינו להכיר את הילד. יוצא שאותו ילד ששייך לנו, שאנו כל כך אוהבים, לעולם לא יגיע לעולם כיוון שמנענו ממנו להגיע.
הדבר דומה למכונת זמן דמיונית, שאילו היינו מביאים עשרה ילדים למשל, ואז בדרך פלאית היו מחזירים אותנו אחורה בזמן כדי לקבל החלטות מחדש, כעת בוודאי שלא היינו מעזים להפסיק את הילודה ולהפסיד אחד מהם. כל אחד מהם הוא עולם מלא. אבל בגלל שבמציאות לא חווינו את קיומם בעולם, אז נראה לנו שאנו לא קשורים. רק מתוך שעדיין לא הכרנו את אותם ילדים שעתידים להיוולד, אנו לא מרגישים שייכות אליהם וכך יכולים בקלות לוותר עליהם. אבל עלינו להבין שאותם ילדים הם שלנו, וגם אם באופן זמני כעת הם עדיין לא נולדו.
הדבר גרוע הרבה יותר לאחר שכבר קיים הריון. שהיום כולם יכולים לראות במכשירים השונים שהעובר חי וקיים. אפשר לראות איך הוא גדל ומתפתח, ומובן שאותו תינוק שנולד הוא בדיוק אותו תינוק שהיה בתוך רחם אמו לפני כן. הדבר היחיד ששונה הוא חוסר המודעות שלנו. שכאשר התינוק מוסתר בתוך הבטן, אנו לא רואים אותו, לא מתקשרים אתו וכך לא מתחברים אליו. אבל מובן לכולם שהוא קיים לחלוטין.
רגע אחד בלבד לאחר שייצא לאוויר העולם, נהיה מוכנים לעשות הכל בשבילו. נקריב את עצמנו למענו אם יהיה צורך בכך. אבל משום מה, רגע אחד לפני כן, כאשר הוא עדיין בבטן אמו, זה נראה לנו שכאילו אפשר בקלות לוותר עליו חס ושלום. אמנם בוודאי שחיי האם קודמים לחיי העובר שעדיין לא נולד אם יש בעיות כלשהן, אבל זה בוודאי לא מתיר לוותר על חיי העובר סתם כך כי הם מפריעים לנו באיזשהו אופן.
לכן בוודאי לא שייך לחשוב על "הפסקת הריון" כעוד אפשרות זמינה של מה בכך. שכל אישה יכולה להחליט אם היא רוצה בהריון הזה או לא. בכלל, השם "הפסקת הריון" מלביש את אותה הפלה נוראה ואכזרית במעטפת עדינה, כאילו שאנחנו רק מפסיקים דבר לא רצוי. זה כמו לקרוא לרצח "הפסקת חיים". שמישהו הפריע לנו אז החלטנו להפסיק את החיים שלו.
והיום לצערנו הרופאים מעודדים את הצעד הנורא הזה ובכל ספק קל הם גוזרים את הדין בתור דבר של מה בכך. הרי ברור לכולם שאם אותו תינוק יגיע לעולם, בוודאי לא נוכל לומר שהוא מפריע לנו ואז להביא חס ושלום למותו. אז מה גורם לנו לחשוב שכאשר הוא עדיין עובר ברחם זה לגיטימי להביא למותו? האם בגלל שהוא עוד לא יצא זה הופך אותו ללא חי?
ובאמת לפעמים נראה שהכול קשה, שהזמן לא מתאים, שזה לא נוח, שזה עלול להזיק ולהרוס את חיינו ועוד שלל גורמים נוספים לעבור חס ושלום הפלה. אבל צריך לזכור שהכול חולף, הצרות מתחלפות, הקריירה זמנית, ורק אותו ילד לעולם לא יחזור. אפילו להוליד את הילד ולמכור אותו זו פחות אכזריות מאשר להפסיק את קיומו. כפי שאחי יוסף מכרו אותו לאחר שלא רצו להרוג אותו.
יש אנשים שאין להם כסף לגדל ילד, יש כאלו שזה לא מסתדר להם, יש כאלו שחושבים שזה מטרד, יש כאלו שמבולבלים ולא יודעים כיצד להתמודד, אבל את כל הדברים האלו אפשר לפתור והזמן עושה את שלו. תמיד יש עם מי להתייעץ ואפשר למצוא מי שיעזור. יש ארגוני תמיכה שונים, יש אנשים ששמחים לסייע לנזקקים ואפשר להסתדר. בסוף לא מצטערים על ילד שהבאנו לעולם. אנחנו חושבים שהפלה תסדר לנו את העניינים ואז נחזור לחיים הרגילים, אבל אחרי שעוברים הפלה, כל החיים כבר לא יחזרו להיות לעולם כפי שהיו.
לכן אנשים שמגיעים למצבים האלו, ובמיוחד הנשים ההרות עצמן, חייבים לעצמם לפחות לשמוע ולהתעניין בפרטים. העובר לא יכול לדבר ולהגן על עצמו. אנחנו אלו שגוזרים את דינו. לכל הפחות נוכל לפנות לארגונים שונים העוסקים בנושא, להתייעץ עם רבנים מתאימים, לשוחח עם נשים שעברו מצבים דומים וכו’. אולי יוכלו לעזור לנו, אולי ירחיבו לנו את הידע בנושא, אולי נקבל כלים ותובנות בקשר לזה, כך נוכל לקבל החלטה מחושבת וטובה יותר ולא לעשות בדחף של הרגע דבר שאנו עלולים להצטער עליו לאחר מכן כל חיינו.
ולפעמים רעיון ההפלה מגיע דווקא מתוך אילוצים שונים. שיש זוגות שמצד עצמם מאוד רוצים להביא ילד, אבל אז הרופאים מראים להם בדיקות וסטטיסטיקות שמצביעות על בעיה כלשהי בהיריון. אז צריך לדעת שכל הבדיקות האלו בוודאי לא משקפות היטב את המציאות, והיו מקרים רבים בהם כל הרופאים התייאשו ואמרו להפיל ולבסוף, לאחר התעקשות ההורים, נולד תינוק מקסים ובריא לחלוטין.
הורים רבים נכנסים ללחץ מתוך תוצאות הבדיקות השגרתיות במהלך ההיריון. שכל דבר חריג נראה כמו סוף העולם וכאילו הכל שחור. ודווקא אותה חשיבה שלילית היא זו שעוד יותר עלולה להביא דברים לא טובים.
לפעמים הרופאים מביאים סטטיסטיקות שיש חשש של אחד למאה שהעובר לוקה בדבר מסוים. ואז יש מאה משפחות שבורות שכולן בטוחות שאצלם העובר לא תקין. מתוך כך, נשים רבות עוברות בדיקות שמסכנות את העובר כמו מי שפיר למשל, שאז לפעמים העובר ניזוק למרות שלפני כן היה בסדר לחלוטין. במקרים רבים נשים מגיעות להפלות מתוך החששות הגוברים וכך לבסוף על כל עובר חולה פוגעים אולי בעוד עשרים עוברים שהיו בריאים לגמרי.
צריך לזכור שגם אם הסיכויים לילד בריא הם אחד לחמישה ואפילו רק אחד לשניים, זה עדיין סיכויים הרבה יותר טובים מאלו שהיו במצרים. הרי במצרים את כל הזכרים היו משליכים ליאור וזה כבר חמישים אחוז שהעובר לא יתקיים. וכל זה מעבר לכל הבעיות עצמן שיכולות להופיע במהלך ההיריון והלידה, ועל אחת כמה וכמה שאז לא היו התנאים שיש היום, בית חולים סטרילי ומכשור מתקדם. יוצא שאפילו בסיכוי אפסי, יוכבד החליטה להיכנס להריון וכך זכינו ללידת משה רבינו ולגאולה ממצרים. אז אם כך נולד משה רבינו, מי יודע איזו נשמה גבוהה מחכה כעת לצאת לעולם מתוכנו?
וגם במקרה שהדבר בדוק ומוחלט, שאותו עובר לוקה במחלה כלשהי, עם כל זה עדיין הדבר כלל לא ברור שאכן צריך לעבור הפלה. הרי לא קיימת אף פעם וודאות מוחלטת עד לרגע הלידה, וגם אם נדע באופן תאורטי בוודאות מוחלטת שייולד תינוק חולה שלא יוכל לשרוד, למרות הכל מי אנחנו שניקח את הדין לידיים ונחליט להמית אותו עוד לפני שנולד? אולי זו נשמה שצריכה לבוא לעולם לזמן מועט ולחיות בצער כדי לתקן דבר מסוים ובכך אנו מונעים מאותה נשמה להגיע לתיקונה?
צריך לדייק במדרש, שלאחר גזרת פרעה, עמרם החליט לפרוש מאשתו כדי לא להיכנס למצב בו ישליכו את בנו ליאור. הרי ברור לנו שילד שכבר נולד זה לא כמו עובר ובטח שלא כמו ילד שעדיין כלל לא בתכנון. לכן עמרם העדיף להימנע מראש לכניסה למצב לא נעים. אלא שאז מרים אמרה לאביה שהגזרה שלו קשה יותר משל פרעה. כי פרעה גזר רק על הזכרים שישליכו ליאור והוא גזר גם על הנקבות. שאם הוא פורש מאשתו, זה אומר שלא יגיעו לעולם לא זכרים ולא נקבות.
ולכאורה הוא יכול לענות לה בקלות שזה כלל לא דומה. שהרי פרעה גזר לרצוח ממש, ועמרם בסך הכל פורש מאשתו. הוא לא הורג אף אחד, אלא פשוט לא מביא ילדים נוספים. אדרבא, הוא מונע הרג מיותר בכך שמראש הוא לא מביא ילדים לעולם. הוא כבר קיים מצוות פרייה ורבייה, שהרי אהרן ומרים כבר נולדו. כעת הוא פשוט נמנע מלהביא ילדים נוספים. לכאורה יש לו טענה מצוינת שמוכיחה שהוא צודק והוא יכול לענות לה. אבל הוא לא ענה לה, כי הוא הבין שהיא באמת צדקה. לא רק שלא ענה לה, אלא באופן מעשי חזר לאשתו כדי להביא ילדים נוספים. וכך נולד משה שזכינו לאורו העצום.
חזקיה המלך היה צדיק עצום שהחזיר את כל העם בתשובה לאחר שעבדו עבודה זרה בימי אביו. הוא הביא לכך שכל ישראל ילמדו תורה עד שאפילו התינוקות היו לומדים בבקיאות מופלאה. הוא אפילו לא היה צריך להילחם עם האויבים שלו מרוב שעשה נחת רוח בשמיים, השם עשה להם נסים גלויים והכה את מחנה סנחריב שרצו להילחם בהם.
אבל עם כל הצדקות העצומה, ישעיה הנביא אמר לו בנבואה מת אתה ולא תחיה. שחס ושלום ימות בעולם הזה ולא יחיה גם לעולם הבא. וכל זה בגלל שלא עסק בפרייה ורבייה. ואם נשאל את עצמנו למה לא עסק בזה, נגלה שיש לו סיבה מצוינת, שראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו בן רשע שיעשה נזקים גדולים לישראל, יחטיא אותם ויגרום להם לעבוד עבודה זרה. אבל זה לא התפקיד שלנו לעשות את כל החישובים האלו. זה לא תפקידנו למצוא טענות ולחשוב אם זה טוב או לא. ובאמת לבסוף חזקיה עשה תשובה, התחתן והביא ילדים.
הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על פרייה ורבייה. מה ייצא, איך נסתדר, מה יהיה וכל שאר השאלות זה דבר שמשאירים להשם יתברך שיסדר. ובאמת לאחר מכן נולד מנשה שהיה מלך רשע ועשה צרות לישראל כפי שידע חזקיה, אבל עם כל זה בסופו של דבר הוא עשה תשובה. אף אחד לא יודע מה ילד יום. אנחנו צריכים לעשות את שלנו והשם יתברך יעשה את השאר.
רואים מכל זה שאפילו עם כל הצדקות העצומה, האיסור של הימנעות מפרייה ורבייה הוא חמור ביותר. שאדם יכול לאבד את כל העולם הזה והעולם הבא שלו, למרות שהיה צדיק עצום וקיים את כל המצוות בדקדוק, רק משום שנמנע מהבאת ילדים לעולם. ולא מדובר כאן על הפלות, אלא על הימנעות מהבאת ילדים. ואפילו שיש סיבה מצוינת שיודעים שהבן יהיה רשע שיחטיא את כל ישראל ועושים את זה לשם שמיים, עדיין הדבר חמור מאוד.
כך גם היה עם ער ואונן בניו של יהודה. שהיו משחיתים את זרעם כדי שתמר לא תיכנס להריון, ולכן היו רעים בעיני השם עד שהמית אותם. וכך אפשר לראות את חשיבות הדבר במקומות רבים, שהמצווה הראשונה שהצטווינו עליה היא פרייה ורבייה, וזו מצווה חשובה ועצומה שמחובתנו לקיים.
וכך גם הגמרא מתארת את הדברים במסכת יבמות סג: שכל מי שלא עוסק בפרייה ורבייה כאילו שופך דמים, וכאילו ממעט את הדמות. הגמרא מדמה אותו לרוצח. כי כל ילד הוא עולם ומלואו. כל ילד עושה תיקונים גדולים ועצומים. כל ילד יוצא ממקום הנשמות של ישראל וכך מזרז את הגאולה. ואם אדם מחליט להימנע מהיריון, אז לא רק שמנע מאותו ילד לבוא לעולם, אלא שמנע מבניו ובני בניו וכל הצאצאים של אותו ילד עד סוף הדורות לבוא לעולם.
לכן הגמרא שם בדף סב: אומרת נשא אישה בילדותו יישא אישה בזקנותו. היו לו ילדים בילדותו יהיו לו ילדים בזקנותו. כי אינך יודע איזה יכשר. כלומר תמיד צריך לנסות להביא ילדים. יכול להיות מישהו עם עשרה ילדים שיאמר לעצמו שזה מספיק. אבל הוא לא יודע שדווקא הילד האחד עשר שצריך לבוא הוא משהו מיוחד. אולי הוא ישפיע בצורה גדולה וטובה? אולי הוא יביא לתיקון העולם? אולי הוא נשמה של משיח? אולי הוא יגאל את ישראל? וגם אם לא הוא עצמו, אולי מישהו מהצאצאים שלו?
אנשים מביאים מעט ילדים ולאחר זמן הם מפנים גב להוריהם לבדם בלי אף אחד שיטפל בהם, או שהילדים עצמם לא מביאים ילדים כך שההמשכיות נפסקת, או שהילדים הולכים בדרכים לא טובות וכו’. אנשים לא יודעים מה היה קורה אילו היו מביאים עוד ילד אחד נוסף. אולי דווקא אותו ילד נוסף שלא הביאו הוא דווקא זה שהיה צריך להיות הכשר והמוצלח מכולם?
על אחת כמה וכמה שיש לזה עניין רוחני גדול, שהבנים יכולים לתקן את נשמות ההורים, כפי שעושים באמירת הקדיש על הורים שנפטרו, לימוד תורה, קיום מצוות ושאר דברים שעושים לעילוי נשמת ההורים. שכל אלו מסוגלים להציל את ההורים ולהעלות אותם בעולמות העליונים. ומובן הדבר שכמה שיותר ילדים יכולים לעשות תיקונים גדולים יותר מאשר מעט ילדים. ומובן גם שאף אחד לא מבטיח שכל הבנים ילכו בדרך התורה הקדושה. אלא שככל שהילדים מרובים יותר, כך הסיכוי לתקן גדול יותר. ועל אחת כמה וכמה שכל אחד מאותם ילדים עתיד להעמיד בנים ובני בנים שכולם הם הצאצאים שלנו.
צריך לדעת שהשם יתברך רוצה שנעשה את ההשתדלות שלנו. אלא שלפעמים יש מצבים יוצאי דופן שבהם הדברים אינם תלויים בנו. כך למשל ישנם אנשים שרוצים מאוד להביא ילדים אלא שעדיין לא מצאו את זיווגם, או שיש להם בעיות רפואיות שאינם יכולים להביא ילדים. ברור ומובן שכל אלו לא ייתבעו על כך, שהרי זה באונס ולא באשמתם. כל עוד הם עושים את ההשתדלות שלהם זה בסדר. רק השם יתברך הוא זה שמחליט על התוצאה של הדברים.
בנוסף, ישנם מקרים בעייתיים ולא שגרתיים של לחץ נפשי גדול, סכנה לאם או שאר דברים מסובכים שיביאו להתיר מניעת הריון, ולפעמים אפילו יתירו הפלה במקרים קיצוניים, ובמיוחד אם התגלו בעיות חמורות בעובר. אלא שכל זה רק לאחר התייעצות עם מורה הוראה גדול שיכול לפסוק בעניינים האלו. בוודאי שלא כל פגם בעובר מתיר הפלה ויש לזכור שגם בעוברים שאובחנו באופן וודאי עם הפגמים הבעייתיים ביותר, פעמים רבות יצא לבסוף עובר בריא לחלוטין לתדהמת הרופאים. וגם אם מקבלים היתר, מובן שלא הכל מותר וצריך לשים לב לכל הפרטים. מניעת הריון למשל תתבצע רק בדרכים מסוימות ולזמן מסוים ושאר הדרכים הן איסור מוחלט.
ונזכיר שיש דרך היתר לכולם שהיא כנראה הטובה ביותר לקבל מרווח זמן בין ההריונות, והיא ההנקה. בזמן שהאם מניקה הסיכויים להיכנס להריון הם פחותים (ועם זאת הם עדיין קיימים). לכן, לאחר הלידה, הנקה תוכל לתת מרווח של זמן מסוים (בערך שנה או שנתיים) עד להריון הבא, והכל בדרך טבעית ומותרת, בלי סיבוכים ותופעות לוואי שונות. בנוסף, האם תרוויח מזה זמן איכות וחיבור נפלא עם התינוק שלה. (הרב רוני פיזנטי, אתר אמונה).
השם יתברך יזכה אותנו לפרוץ ולרבות, וכך לקרב את הגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו אמן.