הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
פרשת "שלח", מסתיימת בפסוקים העוסקים במצוות ציצית. פרשת ציצית נאמרת פעמיים ביום – בתפילת שחרית ובתפילת ערבית, כחלק ממצוות "קריאת שמע".
מטרת מצוות ציצית כתובה מפורש בתורה: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת השם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו, לט-מ).
העיניים והלב עלולים להעביר אותנו על דעתנו, שלא נהיה נאמנים להשם, ומטרת ראיית חוטי הציצית היא לגרום לנו להיות נאמנים לבורא. מצוות ציצית מורכבת מציווי אקטיבי בעל שתי דרגות: א. "וזכרתם את כל מצוות השם". ב. "ועשיתם אותם", ומהימנעות מפני גורם שלילי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
מצוות ציצית קשורה בקשר הדוק לנושא המרכזי של הפרשה – חטא המרגלים. המרגלים תרו את הארץ והם פענחו את הממצאים בהתאם למה שהם רצו לראות. נתבונן ונראה, שהתורה מקדימה את "לבבכם" ל"עיניכם" – "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וכאן מגיעה השאלה – מה קודם למה? הראיה קודמת ללב, או הלב קודם לראיה? על פניו, העין קודמת ללב והלב חומד את מה שעינו רואה, כך גם כותב רש"י על פסוק זה – "העין רואה, הלב חומד, והגוף עושה את העבירות". מדוע אם כן מקדימה התורה את הלב לעין?
חכמים במדרש (ספרי במדבר טו) על פסוק זה אומרים: "מגיד שהעיניים הולכות אחר הלב". כלומר, לא תמיד הלב הולך אחר העיניים. יש פעמים שההיפך הוא הנכון, והעיניים הולכות אחר הלב.
שני אנשים יכולים לראות את אותו דבר, וכל אחד יפרש שונה. מדוע? כי כל אחד מפרש איך שהוא רוצה לפרש, ובהתאם להשקפת עולמו.
התורה מבקשת, כאשר תהיה לכם דעה חיובית או שלילית על משהו, לא תהיה דעה זו מושפעת רק על ידי תאוות הלב וחימוד העיניים. לאברים אלו אין רשות לדון על הטוב והרע רק מפני שהלב שואף לדבר והעיניים משתוקקות לו, וכן גם להיפך – כאשר אברים אלו ידחו משהו, אין זה סימן שהדבר הינו רע.
הציציות אומרות לנו: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם". אמנם העין והלב הינם בעלי כוח והשפעה, ועלינו למצות את ה"וראיתם אותו", אולם אין להם יכולת להחליט מהו טוב ומהו רע, בלי שאנו זוכרים את מצוות השם. רק מה שהתורה אומרת שהוא טוב – הוא אכן טוב, ומה שהיא אומרת שהוא רע – הוא רע, אפילו כאשר התאווה מציגה אותו במצג שווא של טוב.
פרטי מצוות ציצית רבים הם, ולכל פרט יש משמעות עמוקה הטעונה בירור. נעיין בפרט אחד (רבי שמשון רפאל הירש, בספרו "המצוות כסמלים"):
הציציות עשויות באופן כזה, שהן קשורות ופרודות. בכל כנף, החוטים שבחלק העליון הצמוד לבגד הם קשורים, ואחר כך, בחלק התחתון, הם פרודים. במילים אחרות – החירות הפרודה, באה לחוטים האלה על ידי הקשר, שהוא המקור ממנו יוצאים החוטים, והם משתחררים מתוך החלק הקשור עצמו.
צורה זו מסמלת, שיסודות הכוח האנושי יגיעו לפריחה ופיתוח רק באמצעות "קשר" והגבלה, ולא באופן פראי. כשם שהחוטים מתפתחים לחוטים והם "בעלי חירות", אבל התנאי לכך הוא שהם יהיו קשורים בחלקם העליון, כך, רק על ידי שאדם קושר את עצמו, הוא מגיע לחירות אמתית.
יותר מכך. על פי ההלכה, החוט שמקיף, קושר ומאחד את כלל החוטים, הוא לא חוט חיצוני ש"כופה" את עצמו על יתר החוטים, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהחוטים עצמם, וכפי שהזכרנו קודם – החוט שכורך את כולם הוא עצמו חלק ממניין שמונת החוטים (מנחות לט ע"א). זהו סמל לאדם, שהאדם צריך לכבוש ולשלוט על עצמו מתוכו, מתוך הכוח שנמצא לפי הטבע בתוכו. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". רק אחרי שאדם קשור על ידי הכוחות המוסריים של עצמו, הוא בן חורין אמתי, ואז הוא מסוגל להביא את הכוחות של עצמו לידי ביטוי באופן מקסימלי.
זה מה שאנו לומדים מן הציציות: החלק הקשור מלמד אותנו להגביל את עצמינו – "ולא תתורו", והחלק המשוחרר מורה לנו להיות משוחררים ולפעול – "למען תזכרו, ועשיתם את כל מצוותי".
ואכן, בציצית עצמה, החלק המשוחרר חייב להיות ארוך יותר מהחלק הקשור (שליש קשור, שני שליש משוחרר – מנחות לט). דבר זה מסמל, ש"ההגבלות" שהתורה מצווה אותנו, הן בעצם אמצעי לחופש מבוקר ומפוקח, וכפי שכותב הרב הירש – "רק ההשקפה של שלטון החושים רואה בפרי הבודד האסור, את ההגבלה המוטלת על כל גן עדן. אבל רוח האדם העובד את השם, רואה את האיסור הזה כמבוטל לעומת המלאי הענקי של פירות המותרים שהקדוש ברוך הוא הצמיח לאדם בגן עדן, והעובדה שפרי אחד אסור לו, מביאה להכרתו את הערך הרב של המותר לו".