פרשת כי תישא

מסופר שפעם בא אחד אל האדמו"ר מסוכוטשוב זי"ע בעל האבני נזר, ובפיו בקשה, זקוק אני להרבה כסף, ורוצה אני סגולה לעשירות. השיב לו האדמו"ר: סגולה נפלאה לי, חז"ל מספרים לנו בענין מחצית השקל שהקב"ה לקח מטבע מאחורי כסא הכבוד ואמר: "כזה יתנו", הרי שמאחורי כסא הכבוד יש כסף. וחז"ל גם אמרו: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, עשה תשובה שלימה, תגיע עד לכסא הכבוד ותוכל לצבור כסף לרוב.

פרשת השבוע פותחת בענין נתינת מחצית השקל, ענין הצדקה, בואו נלמד כיצד מצות צדקה מסוגלת לפרנסה.

אצל אליעזר עבד אברהם מסופר שכאשר בא לחפש שידוך ליצחק, הוא מתפלל אל הקב"ה ועושה סימן: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ובפשטות נראה להסביר שלא די שהנערה תסכים לתת לו לשתות, שהרי כל אשר רחמים בליבו כאשר יראה אדם צמא, מיד ישקהו, אין בזה הוכחה שהוא בעל חסד אלא אדם רחמן. לכן התכוין אליעזר שהוא יבקש על עצמו, ואם הנערה תוסיף ותשקה גם את הגמלים, דבר שלא נתבקשה, בכך היא מוכיחה שבעלת חסד היא, וכפי שאכן היה.

ובזה יבואר מדוע אנו מוצאים כפילות לשון בענין צדקה, כגון: "כי פתוח תפתח את ידך לו" (ראה ט"ו, ח') "נתון תתן לו" (שם שם ח') "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (ויצא כ"ח, כ"ב). ללמדנו, לתת ולהעניק לעני – פעמיים. או לתת יותר מהרגיל, כדי שיראה כפעמיים. וזאת משום, שבפעם הראשונה שנותן הרי זו נתינה בגלל רחמיו על העני, אבל בנתינה השניה שכבר אין מקום לרחמים, הוא מוכיח שנתינה זו נובעת מדין "חסד", ועל כך כפלה התורה.

והנה פעמיים נתינה זה פעמיים "חסד" בגימטריא קמ"ד, מספר השעות שהגיהנם פועל במשך השבוע, שכן בשבת הוא שובת. ללמדנו שע"י נתינת פעמיים צדקה, ניצול מדינה של גיהנם.

ועוד יש לומר, נאמר בתהילים (קכ"ז, ב') "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא". וביאורו, שהקב"ה נותן פרנסה לידידו ולא לאלה שמשכימים לעבודתם. ומיהו ה"ידיד"?

ולפי דברינו יתפרש על ידי שנותן פעמיים צדקה הוי פעמיים "יד" ונקרא "ידיד", וזוכה לשפע של פרנסה טובה.

וכן מובא במסכת פסחים (קיח.): קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף. והרי מה גרם לים להיקרע? מובא בילקוט שמעוני (תהילים רמז תתע"ג), "הים ראה וינוס" – ראה ארונו של יוסף יורד לים וכו'.

ולכאורה, מהו "ארונו" היה צריך לומר את יוסף? אלא היחיד שמצאנו בכל ספר בראשית שהניחוהו בארון לאחר מיתתו, הוא יוסף. ויש לפרש זאת, ע"פ מה שכתב רבינו בחיי בספרו שולחן של ארבע, על הפסוק (יחזקאל מ"א, כ"ב) "וידבר אלי זה השולחן", ששמע מגדולי ספרד, שנהגו שהארון שבו היו נקברים, היה נעשה מהעץ של השולחן שלהם, שבו היו מאכילים עניים. ע"כ. ולכן יוסף שהיה "הוא המכלכל הוא המשביר" שפירנס את כל העולם, מגלה התורה שקברוהו בארון, כיון שעשו זאת מאותו שולחן שבו האכיל את העניים.

נמצא שארונו של יוסף מסמל את הצדקה שנתן. ולכן בכוח הצדקה שלו נקרע הים. כך גם בקושי הפרנסה הדומה לקריעת הים, על ידי נתינת צדקה כיוסף, יזכה לקרוע את הים ולקבל שפע של פרנסה טובה.

וזהו שאנו אומרים בתפילת "עזרת אבותינו": "וידידים עברו ים" שנקראו "ידידים" פעמיים "יד", הרומז לצדקה, שבזכות מצות צדקה זכו לקריעת הים.

אף אנו נרבה בנתינת צדקה ונזכה לשפע של פרנסה טובה.