הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו" (כה, כא)
ציווי זה שלא להסיר את הבדים מן הטבעות, לא מצינו אלא בארון ולא בשאר כלי המקדש. ובטעם הדבר כתב בספר החינוך (מצוה צו) "לפי שהארון משכן התורה והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתנו, על כן נצטווינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות", וביאור הדברים, שאף שכל כלי המקדש קדושים הם גבוה מעל גבוה, מכל מקום, על כולם אין חוששים שמא תפרוץ שריפה וכדו' ותכלם טרם יספיקו לפנותם, שחשש רחוק הוא. ורק אצל הארון, כיון שהוא נצרך ביותר, חוששים אפילו למקרה רחוק זה, ולפיכך נצטווינו שלא להסיר את הבדים לעולם, בשביל שלא ייקח שום שיהוי זמן לפנותו.
ויסוד גדול למדנו, שככל שהדבר חשוב ונצרך יותר, וככל שהאיבוד גדול יותר, כן יש לחשוש אפילו לדבר רחוק מאוד. וכמו שביאר בספר החינוך (מצוה תי) שלפיכך על שגגת כרת מביאים חטאת ועל שגגת רציחה מתחייבים גלות, דאף ששני המעשים נובעים מחוסר שימת לב, מכל מקום אין עונשן שווה, דכיוון שברציחה עוסקים אנו בחיי אדם, היה לו לרוצח לנקוט זהירות יתירה, כדי לא להגיע למצב זה, וכשרצח, מתחייב גלות. ולפיכך רק המלך נצטווה שלא להרבות בכסף ובנשים, שאף שהחשש בדברים אלו פן יבוא לידי גאווה או נשיו יטו לבבו, וחשש זה קיים אצל כל אחד ואחד, אך אצל המלך כיון שהוא 'לב כל הקהל' (לשון הרמב"ם מלכים ג, ו) יש לנקוט בו משנה זהירות. ולעניין שבת אומרת הגמרא (שבת נב, א) שאף שאצל כל בהמה רצועה בין קרניה זוהי שמירה יתירה ואסורה בטלטול, אצל פרה אדומה הואיל ודמיה יקרים – ביחס לסיכון זה – אין זה שמירה יתירה והותר לה לצאת עם רצועה בשבת. ובגמ' ביומא (ב, א) חושש רבי יהודה למיתת אשתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, והקשו על כך בגמרא בסוכה (כד, א) מכמה מקומות שרבי יהודה אינו חושש למוות פתאומי, ותירצו "מעלה עשו בכפרה", כלומר, כיון שכל כפרת עם ישראל תלויה בכך – והסיכון כה גדול – חוששים אף לדבר שאינו שכיח.
ורעיון זה נראה רבות בחיי המעשה, אף אדם, צמא ככל שיהיה, לא ישתה מים שישנו ולו סיכון אחד לאלף שיש בו רעל, כפי שאף אדם לא ילווה מיליון שקלים אצל אדם שאינו סמוך ובטוח עליו ביותר ואף זה רק בלקיחת ערבויות ובטחונות.
ולקח גדול יש בדברים, כשניצב האדם לפני ספק לשון הרע או ספק קל בכשרות וכדו', יש לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה, את ה"רווח" הקטן המדומה והזמני, כנגד הפסד גדול אמיתי ונצחי, ובהפסד כה רב אין לנו לקחת – כפי שראינו – אף את הסיכון הקטן ביותר.