itayהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בני ישראל יצאו ממצרים בשנת 2,448 לבריאת העולם. בחמישי בשבת, בחמישה עשר לחודש ניסן, שמזלו מזל טלה, בחודש האביב. אותו יום היה לאחר ארבע מאות ושלשים שנה מיום ברית בין הבתרים כשנגזרה עליהם גזירת השעבוד במצרים.
"בעצם היום הזה" – בחצות היום – כשהשמש עמדה ברום שמים, יצאו ישראל, לא בלילה, וגם לא בתחילת היום או בסופו, אלא דווקא באמצעו.
יוצא עם ישראל ממצרים, יש דרך קרובה לארץ ישראל דרך ארץ פלישתים, ניתן תוך שלשה ימים כבר להיכנס אלך הארץ המיוחלת וכל אחד ישב במקומו תחת גפנו ותאנתו, אולם הקב"ה מעדיף להאריך להם את הדרך דרך המדבר, מדוע?
המדרש תנחומא בפרשה נותן לשאלה זאת, שתי תשובות. האחת, אמר הקב"ה, אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן. סיבה שניה, כששמעו הכנענים שישראל נכנסים לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות, וקצצו את הנטיעות, וסטרו את הבניינים וסתמו את המעיינות, אמר הקב"ה אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה עד שיעמדו הכנענים ויתקנו מה שקלקלו.
אבל אפשר לומר הסבר נוסף בדרך המוסר, אחת השאלות המתעוררות לפתחו של כל אדם המבקש לשלוח יד במסחר הינה: מה עדיף להיות שכיר או עצמאי? מקובל להשיב על כך: תלוי מה חשוב יותר בעיניך – לאכול היטב ביום או לישון היטב בלילה?… אם תרצה לאכול טוב יותר, היה עצמאי – לא בטוח שתצליח להתעשר מזה, אבל ישנם סכויים טובים להצלחה, לעומת זאת במצב כזה, אין לילותיך לילות – עול כבד של בטוח לאומי, מס הכנסה, מאזנים וכיוצא בכך, רובץ על כתפיך.
מאידך גיסא, אם תבקש לישון היטב בלילה ולהפוך לשכיר, תוכל לקבל רק את המשכורת הרשומה לך על גבי התלוש.
המשגיח של ישיבת "חדושי הרי"ם" ר' גד'ל אייזנר זצ"ל התבטא כי ההבדל בין שכיר לעצמאי הוא, שהשכיר מצפה ל'ראשון', בעוד שהעצמאי מצפה ל'אחד'…
במצרים היו אבותינו עבדים, ומתוקף מעמדם לא היו צריכים לדאוג לעצמם למזונות ולפרנסה, ולכן הם אומרים בפרשת בהעלותך (י"א, ה'): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" – אמנם היתה רק דגה, אבל היא ניתנה בחינם, ולא היינו צריכים לדאוג לכך.
כעת, ביציאתם ממצרים, הם צריכים להתרגל לחיות חיים עצמאיים, והנה – אמר הקב"ה – אם אביא אותם לשטח עירוני, הם יתוודעו עד מהרה לקשיי הפרנסה המלווים כל אדם ואדם, ובראותם עד כמה טורחים בני האדם עובר להשגת המשכורת החדשית, יתקררו ויגיבו: אנחנו לא זקוקים לטובות, הבה ונחזור מצרימה… אמנם עבדנו שם קשה, אבל לכל הפחות היה אוכל…
לפיכך, "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים", מדוע? "פן ינחם העם בראתם מלחמה" – שמא יתחרטו כשיראו את מלחמת הקיום, והתוצאה המיידית "ושבו מצרימה".
לפיכך "ויסב אלהים את העם דרך המדבר", ובמדבר דאג לצרכיהם ונתן להם מן במשך ארבעים שנה! באותן השנים הבינו היהודים "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג), ורק אז מסוגלים היו להיכנס לארץ ישראל ולנהל חיים עצמאיים.
"קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" – כשם שקריעת הים היתה רק אחר ש"ויאמינו בה'", כך גם הפרנסה באה רק כאשר יהודי מאמין ובוטח בה'.
פרשה זו בה נקרא על קריעת הים, מתעוררת הישועה הגדולה של קריעת הים על כל אחד ואחד מאיתנו, יהי רצון שיושפע על כולנו שפע של פרנסה טובה מתוך רחבות ושמחה אמן.