הרב מאיר אסטריקטרם היציאה ממצרים, שאלו בני ישראל מהמצרים רכוש רב. ולשון הכתוב אחר שהמצרים השאילום "וינצלו את מצרים" (פרק יב פס' לו) ובגמ' (ברכות ט ב; פסחים קיט א) ביארו את הלשון "וינצלו" – "אמר רבי אמי, מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן [ופירש רש"י שדרך הציידים ליתן דגן במצודה כדי למשוך לתוכה את העופות. כאשר אין דגן במצודה, אין שום עוף נפנה אליה וממילא היא נשארת ריקה לגמרי, וכך רוקנו בנ"י את מצרים מכל ממונם] וריש לקיש אמר, עשאוה כמצולה [כמעמקי הים] שאין בה דגים", ובפשוטו, כוונת הגמ' לצייר ולהמחיש את היקף השאלה ששאלו עם ישראל מן המצרים. ויש להבין מדוע בחרו חז"ל במשלים מיוחדים אלו, וכי חסרים משלים להמחיש מהו דבר ריק. וביותר קשה, מדוע הוצרכה הגמ' ליתן משל למונח כה פשוט וברור.
עוד בגמ' (ברכות שם) "וישאלום" – אמר רבי אמי מלמד שהשאילום [המצרים] בעל כרחם דישראל משום משוי. וביאר הגר"א דכיון שהובטח אברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יד), ידעו ישראל שבסופו של דבר יעבור כל רכוש מצרים לידם, ומה שלא יזכו בביזת מצרים יזכו בביזת הים, ומשום כך נתעצלו מליקח מביזת מצרים, כי נח להם שהמצרים ישאו המשוי עד הים, ושם יזכו ישראל בכל הביזה, ולכן הוצרך הקב"ה לבקש מבני ישראל ליקח את הביזה כבר במצרים. ויש להבין תהליך זה של נתינת חלק מן הרכוש במצרים, ושאר הרכוש בביזת הים.
ובישוב הדברים יש להקדים את דברי הגמ' (פסחים שם) המבארת שאוצרות המלכים נתגלגלו ממלכות למלכות, עד שנעמדה אצל מלכות רומי. וביארו רש"י ורשב"ם, שדרך המלכים להביא את אוצרות העם והמלוכה למלחמה, כדי לתת לחיילים דחף ומרץ להלחם בכל כוחם, לפי שיודעים הלוחמים שאם יפסידו במערכה יפסידו אף את ממונם, ואם ינצחו אזי יזכו גם ברכוש האויב.
עוד יש להקדים מה שהקשו המפרשים, שמכיון שבני ישראל לקחו את כל רכוש מצרים בביזת מצרים, מנין לקחו המצרים עוד רכוש לביזת הים. ותירצו שביזת מצרים היתה מוגבלת לישובי היהודים כלשון הכתוב ״ושאלה אשה משכנתה״ (ג כב), ובביזת הים זכו ברכושם של תושבי שאר הערים (צל"ח בשם בנו). ועוד, שאף יהודי לא העז לשאול מבית המלכות, ובביזת הים זכו גם באוצרות המלוכה (עץ יוסף).
ועתה יש ליישב את אשר הערנו, דמתחילה לא יכלו בנ"י להשאיל את כל אשר במצרים לפי שלא הייתה להם גישה לא לאוצרות המלוכה ולא לרכוש הפרטי שבשאר ערי מצרים, ומאידך, אילו ימתינו רק לביזת מצרים ולא יקחו עמם ממצרים מאומה [מלבד שיפחת טעם המצרים לרדוף אחרי בנ"י ולטבוע בים סוף יעויין ברש"י יד, ה] עדיין לא יקחו המצרים עמם את אוצרות המלוכה אלא פרעה יקח את אוצרותיהם הפרטיים של החיילים, ובזה ישתמש לתת מניע לחיילים לרדוף אחרי בנ"י. אך מעתה, כיון שהרבה מן הרכוש הפרטי נלקח על ידי בני ישראל, ממילא כדי להמריץ את חייליו מוכרח פרעה להוציא את אוצרותיו, ובכך נמצא שזכו עם ישראל בכל רכוש מצרים הן ברכוש הפרטי של האנשים והן באוצרות המלוכה.
ואפשר, שנקודה זו רצתה הגמ' להדגיש במה שהמשילה את ביזת מצרים למצודה ומצולה. לומר, שלא נתרוקנה מצרים מכל אוצרותיה, אלא רק נתרוקנה כחוסר אמצעי לתפוס דבר אחר, וכפי שבמצודה ובמצולה יש בעלי חיים שצריך לתפסן אך חסר את הפיתיון להביאם, כך עם ישראל השאיר את מצרים במצב שהיה עוד רכוש במצרים אך ה"פתיון" היה חסר לפי שלקחו הרבה מן הרכוש הפרטי ולא היה לפרעה במה לפתות את החיילים לבא להלחם, ומחמת כך הוכרח להוציא מאוצרותיו, ונמצא שהמשל והנמשל מכוונים היטב.