itayהאריז"ל אומר, שנשמתו של אדם מחולקת לניצוצות רבים כמספר ימי חייו. לכל יום יש ניצוץ מיוחד. ביום שאדם עושה מצוות, הוא מתקן את הניצוץ הנשמתי של אותו יום, וביום שאדם אינו מקיים מצוות, הניצוץ של אותו יום נשאר פגום, וכל לילה בזמן השינה עולה הניצוץ של אותו יום. דבר זה הוא מחסדו של הקב"ה, שכל ניצוץ שזכה ביומו, שהושלם על-ידי מעשי המצוות, עולה, ועל-ידי זה אי-אפשר שוב לקלקל אותו, גם אם ירשיע האדם אחר-כך. לעומת זה, ניצוץ שעולה פגום ח"ו אבד.
והנה, אומר אור-החיים הקדוש זת"ב, בפירושו לפרשת "ויחי", יש להבין, מדוע נשתנו דורות האחרונים מדורות הראשונים, שדורות הראשונים חיו חיים ארוכים, מאות בשנים. אדם הראשון חי למעלה מתשע מאות שנה. בניו אחריו חיו שמונה מאות שנה, שבע מאות שנה, ואנחנו חיים פחות ממאה שנה?
אומר אור-החיים הקדוש: אפשר להסביר זאת על-פי משל למלך, שחילק אבנים טובות הבאות מהמחצב לאומנים על-מנת שיתקנו אותן, יעבדו אותן ויהפכו אותן לאבני חן מושלמות. והוא הבטיח, שכל מי שישתדל ויזדרז בעבודה ויעשה את האבנים ואבני החן מושלמות, יקבל את האבנים לעצמו, ליהנות מהן ולהשתעשע בהן.
הוא נתן אבנים רבות מאוד לכל איש ואיש. שלוש מאות אלף לאחד ושלוש מאות וחמישים אלף לאחר. זמן העבודה לכל אבן – יום אחד. ובמלאת הימים קרא המלך להביא לפניו את האבנים הטובות לראותן, והנה מתברר, שלא רק שלא עשו את העבודה כפי הצורך, אלא אפילו קלקלו את האבנים. כעס המלך והענישם ולקח את בניהם תחתם שבם יתקנו את האבנים ויעבדו בהם, אבל הפעם המלך למד לקח והחליט שלא ייתן הרבה לכל אחד, אלא שלושים אלף, ארבעים אלף, וכך שזמן העבודה הוא קצר יגרום להם להקפיד יותר על שלמות העבודה.
כך גם הקב"ה, חילק אבנים טובות, הן הנשמות הנקראות אבנים טובות, על-מנת שאנחנו, באמצעות הכלים שבידינו, היינו התורה והמצוות, נשלים את נשמותינו. לדורות הראשונים הקב"ה נתן נשמות גדולות בעלות חלקים רבים, ולכל חלק יום אחד לתיקונו.
ומספר ימי האדם הראשון יותר משלוש מאות אלף ימים, שהרי שנותיו תשע מאות ושלושים שנה, וכאשר ראה הקב"ה שקלקלו דורות ראשונים, נתן לדורות הבאים אחריהם פחות מלאכה. נחסרו הדורות, והיום בעוונותינו, ימי שנותינו שבעים שנה, שהם כעשרים וחמישה אלף ימים, וגם בעבודה מעטה זו, רבים מבני עמנו אינם עומדים.
זהו מה שכתוב אצל יעקב אבינו: "ויקרבו ימי ישראל למות", כשכל חלקי נשמתו, שעלו בכל יום ויום, התקבצו לראות יום העלותו, הם קרבו ביחד. יעקב הרגיש שקרב יומו "ויקרא לבנו, ליוסף וכו'".
והנה, עומד האדם בסוף חייו ומתבונן על עברו, עושה חשבון נפש אמיתי, ומגלה כי ביום זה או ביום אחר הוא בזבז את היום, ואת אותה אבן הוא לא תיקן, באותה אבן הוא לא עבד והיא הלכה לאיבוד, האם יש לה תקנה כלשהי? שכן תועלת התשובה רק לנקות את הלכלוך מאותם ניצוצות, אבל עדיין כיצד יאיר אותם חזרה?
נראה לומר על פי מה שכתב בפירוש הרא"ש ז"ל למסכת פאה (פ"א מ"א): "כי הקב"ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהן גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו". וביאור דבריו כתב הגר"א וסרמן זצוק"ל הי"ד בספרו קובץ מאמרים (דף מ"ב) "שבכל מצוות שבין אדם לחבירו יש גם כן בין אדם למקום וזהו טעם דברי הרא"ש ז"ל הללו דמצוות שבין אדם לחבירו חמורות יותר דתרוויהו איתנהו בהו".
נמצא, כשאדם מקיים מצוות של בין אדם לחבירו הוא בעצם מקיים שתי מצוות, האחת של בין אדם למקום והשניה של בין אדם לחבירו. ולכן, כאשר עומד האדם בסוף חייו ורואה שחלק מחייו הוא איבד אותם מחמת שטותו שלא ניצל כראוי את הימים, ירבה מעתה לקיים מצוות של בין אדם לחבירו, ואזי בזמן אחד מקיים שתי מצוות, ובזה מתקן את העבר.
ויש לומר, שלא רק האדם עצמו על ידי עשיית חסד יכול לתקן את ימיו שאבדו לו, אלא גם בניו אחריו, אם יעשו חסד לעילוי נשמת הוריהם, כיון שבמעשה צדקה וחסד מקיימים שתי מצוות, הרי הבן מתקן בזה גם את ימיו שלו וגם את ימיו של אביו.
[ולכן הגאון רבי יצחק אלפיה ע"ה בקונטרס היחיאלי (פרק ט"ו סימן כ"ט) מוכיח את אותם שמוציאים הון עתק על הוצאות המצבה, שעתידים ליתן על כך את הדין ויש בזה עוון פלילי שהרי העושר לא ניתן להם על מנת שיאבדוהו על אבנים גדולות, אלא כדי להחיות בהם נפשות יקרות].
לפי זה נבין את המשך הכתובים: "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שם נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת", והיינו, יעקב אבינו מגודל ענוותנותו עובר על כל ימיו ורואה כי ח"ו לא השלים את עצמו כראוי וכמה מימי חייו אבדו לו, ואין לו עוד אפשרות לתקנם. לכן הוא קורא ליוסף בנו ומבקש "שים נא ידך תחת ירכי", היינו אתה בני ו"ברא כרעא דאבוה" (עירובין ע:, ועי' רש"י כתובות צב: ד"ה כבעל חוב) וביכולתך לתקן את ימי ושנותי לכן "עשה עמי חסד ואמת", תרבה בעשיית חסד, ובזה תתקן גם את ימיך וגם את ימי אביך.