שילוח כותונת יוסף ליעקב

לאחר שמכרו האחים את יוסף לישמעאלים, חפצו להעלים מיעקב את דבר מכירתו, וזהו לשון הכתוב "ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם: וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך היא אם לא" (לז, לא – לב).

ויש לעיין, חדא, מהו ששינה הכתוב לשונו שפעמים נקט כתנת ופעמים נקט כתנת הפסים. עוד צריך ביאור מהו "וישלחו את כתנת הפסים ויבואו אל אביהם" ד'וישלחו' משמע ששלחו את הכתנת על ידי אחרים, ומאידך, 'ויביאו' משמע שהביאו בעצמם. עוד קשה, דמלשון "הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא", משמע שהדבר ספק הוא האם הכתנת של יוסף היא אם לאו, והרי כתונת הפסים הייתה ייחודית ליוסף, וזהו ודאי סימן מובהק, והיאך עשו האחים עצמם כביכול יש להסתפק בכך.

ונראה בזה, דעל הפסוק (לז, כג) "את כתנתו את כתנת הפסים", פירש רש"י שכתנת הוא בגד המשותף לכל האחים, וכתנת הפסים, היא הייחודית של יוסף. ולפי"ז יש לומר, שהאחים טבלו בדם רק את כתנתו של יוסף ולא את כתנת הפסים, ואת כתנת הפסים שלחו לאביהם על ידי שליח [וטעם הדבר שעשו כן, יתבאר להלן], ולאחר ששלחו לו את כתנת הפסים הגיעו בעצמם והראו לו את כתנתו הפשוטה של יוסף הטבולה בדם, ואמרו הכר נא הכתנת בנך היא אם לא, ובכך מתיישב שינוי הלשונות כתנת וכתנת הפסים, ומתבאר בכך לשון "וישלחו" ויביאו" שאכן גם שלחו וגם הביאו – שלחו את כתנת הפסים, והביאו את הכתנת הפשוטה, ומתבאר מדוע אמרו "הכר נא" שמשמע שמסתפקים הם בכך, שלפי שלא היה חילוק כל כך בין כתנת זו לכתנת אחרת, יש מקום להסתפק של מי היא, ובכל זאת הכיר יעקב שזאת כותנתו של יוסף.

ובטעם הדבר שעשו כן, יש לומר, משום שלא מצאו כל דרך אחרת, שאם רק ישלחו ע"י אחר, יקפיד עליהם יעקב שאינם משתתפים בצער אבידת יוסף, כי בודאי נודע להם הדבר קודם להשליח, והיאך לא לקחו הכתנת מידו, וכן, מדוע לא חיפשו אחר יוסף. ואם יביאו הם את כתנת הפסים, יחשוד בהם יעקב שהם הרגוהו, לפי שידע לקנאת בניו על דבר כתנת הפסים. ועל כן, שלחו את כתנת הפסים ע"י שליח, ויחשוב יעקב שחיה גררתהו, ועי"ז נפלה הכתונת מעליו ונפרדה ממנו כתנת הפסים, ולאחר מכן גררתהו החיה למערתה ושם נהרג, והאחים אכן חיפשוהו, ובמקום הריגתו מצאו את הכתנת הפשוטה, ומשום כך מלוכלכת היא בדם. ומעתה, סר החשד מעל האחים, משום שלא הם הביאו לכתנת הפסים, ומאידך הראו שהשתתפו בחיפוש יוסף, אך לא מצאוהו כי חיה אכלתו.

עוד אפשר, שעשו האחים כן על מנת להכין את יעקב אבינו לבשורה על מיתתו של יוסף. והיינו, שכאשר יראה יעקב את כתנת הפסים יחשוש שמא ארע דבר ליוסף אך אפשר שחי הוא, ואחר שישכון הספק בלבו, ויודע מן האפשרות שיוסף נהרג, או אז הביאו לכתנת המגועלת בדם, וידע יעקב שאכן יוסף מת, אך לא באה בשורה זו בפתע פתאום, אלא עם הכנה מוקדמת.

ולביאור זה, נמצא הבנה מחודשת בדברי הגמ' (סוטה י ב) "א"ר חמא ברבי חנינא: בהכר בישר [יהודה] לאביו [על מיתת יוסף], בהכר בישרוהו. בהכר בישר, הכר נא הכתונת בנך היא. בהכר בישרוהו [שאמרה לו תמר] הכר נא [למי החתמת והפתילים]", ובפשטות הכוונה, שכשם שרימה יהודה את אביו על ידי הכתנת וציערו לחשוב שניטרף יוסף, נענש אף הוא שרימתה אותו תמר בכליו עד שיצטער לחפשה ולמצאה, וכמו שאמר (לח, כג) "פן נהיה לבוז" (ויעויין בילוק"ש רמז קמה). אך לדברינו אפשר, שכוונת הגמ' היא, שיהודה קבל שכר מדה כנגד מידה, על כך שאמר לאביו כמסתפק "הכר נא הכתנת בנך היא אם לא" כדי שלא לצערו וימות פתאום, והיה גם שכרו שתמר תאמר "הכר נא למי החותמת והפתילים" כמסתפקת, כדי שלא לצערו מיד.

מאת: רב מאיר אסטריק