מכירת יוסף

יוסף, היוצא מבית אביו, לא ידע כי ברגע זה החל להניע את גלגלי ההיסטוריה. גם האב יעקב, ששלחו לראות את שלום האחים הרועים את הצאן בשכם (בראשית ל"ז, י"ב), לא העלה זאת בדעתו. אף האחים עצמם לא היו מודעים לכך. והנה, למרות שכל אחד פעל בהתאם לנטייתו ולמגמותיו, הצמיח סך מעשיהם וצירופם סיפור חדש לחלוטין.

יוסף הגיע אל מקום המרעה שבין שכם לדותן. מטרתו היתה לבדוק האם הכל כשורה אצל אחיו ולשוב הביתה. אולם האחים, בראותם את יוסף, ניעורה בלבם המשטמה הישנה. זכר חלומות המלכות שחלם (שם ל"ז, א'-י"א) והתהדרותו בהם. אף הקנאה של קרבת האב המיוחדת שאליה זכה, תססה מחדש.

האחים החליטו למוכרו לאורחת הישמעאלים שעברה במקום (שם כ"ה), ואז: "נראה מה יהיו חלומותיו" (שם כ').

אנו, כבני אנוש, מודעים לשליטתנו המוגבלת על תוצאות פעולתנו. אנו חשים בעליל פעם אחר פעם שתכנונינו, מעשינו ומהלכינו, אפילו המבריקים ביותר, מתנפצים אלי סלע המציאות הקשוחה, מחמת גורמים וסיבות שאינם בשליטתנו. לעתים קרובות מעשינו מצמיחים תוצאות הפוכות מהמטרות שהצבנו בתחילת דרכם. דברים אלו מתרחשים גם במישור האישי וגם במישור הלאומי.

ההתייחסות האנושית הנפוצה היא התייחסות פטליסטית, חדורת ייאוש עמוק, הרואה בפעילות האדם בעולמו אבסורד, מעשה סיזיפוס חסר טעם, תכלית ותועלת. לדעתה, האדם כבול באזיקי נצח לגורל עיוור ומיסתורי, המשטה בו ובמעשיו.

מולה מעמידה פרשתנו את ההשקפה היהודית. זו, המבחינה במגע ידה של ההשגחה העליונה מאחורי פרגוד המאורעות. השגחה זו טווה ממעשי בני האדם, המקוטעים והחלקיים, את ארג העלילה האנושית כולה. היא רוקמת מהם את המטרות הגדולות של ההיסטוריה. בסופו של חשבון הן מועילות לאדם עצמו, כפרט וככלל. התורה מתנגדת לאותו מבט חסר תקוה של האנושות, שתואר לעיל.

למעשה, המכירה תרמה להגשמתם של החלומות. יוסף הורד מצרימה, ולאחר סיפור מלא של תלאות, שעליות ומורדות בו, זינק אל צמרת השלטון בארץ גלותו, והיה משנה למלך פרעה.

בעטיין של ההתרחשויות, ירדו גם בני ישראל למצרים. הם נגאלו משם לאחר גלות קשה, הוענקה להם תורה במדבר והם נחלו את ארץ ישראל. כל זה אירע למרות שגיבורי הפרשה פעלו כל אחד בהתאם לראות עיניו. יעקב, האב, דאג לשלום בניו הרועים ושלח אליהם את יוסף. האחים החליטו לשים קץ לפרשת חלומות המלכות והרחיקוהו מהארץ. והאלוקים, הצופה במאורעות, צרפם אחד לאחד כדי ליצור את התוצאה המתוכננת מראש.

*

פיסקה אחת בפרשתנו נכתבה במיוחד כדי להדגיש נקודה זו.

בין הפסוקים המספרים על יציאתו של יוסף מבית אביו לפסוקים המתארים את פגישתו הגורלית עם האחים בשדות דותן, מוסיף המקרא את התיאור הבא:

"וימצאהו איש והנה תועה בשדה, וישאלהו האיש לאמר: מה תבקש? ויאמר: את אחי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים? ויאמר האיש: נסעו מזה, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה" (שם ט"ו-י"ז).

המקרא, שפסוקיו הם תמיד סמל התִמצות, הוסיף שלושים (30!) מילים, שאינן נחוצות לכאורה, למטווה הסיפור עצמו.

במדרש תנחומא מוסבר שה"איש" בפסוק זה הוא "המלאך גבריאל".

מלאך הוביל את יוסף שלא מדעתו למצרים, אל הגשמת מטרות ההשגחה העליונה. אך גם אם היה האיש שפגש את יוסף אדם פשוט – הינו מלאך. מלאך, בלשון הקודש, מובנו שליח. שליח שענה לשאלות יוסף והצעידו אל הגורל המזומן לו על ידי האלוקים. אילו לא פגש יוסף באיש, מסתבר שלא היה מוצא את אחיו והיה שב אל אביו ולא נמכר למצרים. אילו לא פגש בו, היו פני ההיסטוריה שונות.

*

אפילו מעשים פסיביים מהווים פרודות קטנות במרקם הפלאי היוצר את תולדות האנושות. לכל פעולה ואמירה יש ערך לא ישוער. זאת, למרות שמחמת חוסר הפרספקטיבה הנכונה, לא תמיד נוכל לבחון אותן כראוי.

ביום שבו עזב יוסף את בית אביו, הוא הפעיל מנוף היסטורי נוסף. היה זה הרגע שבו הונחו היסודות להתגשמות הנבואה שהושמעה מאתיים חמישים ותשע (259) שנים קודם לכן. היא נבואת ברית בין הבתרים שבישרה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (שם ט"ו, י"ג).

למרבה העניין, תמונה היסטורית שלמה זו גלומה במילה חריגה אחת "מעמק".

"וישלחהו (יעקב את יוסף) מעמק חברון" (שם ל"ז, י"ד).

"והלא אין חברון נתונה אלא בהר, ואתה אמרת וישלחהו מעמק חברון? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון (אברהם), לקיים מה שנאמר לו: "כי גר יהיה זרעך" (מדרש).

"עמק", מלשון עומק. ללמדנו, כי במעמקי מעשיהם של בני אדם, הפועלים בהתאם למטרותיהם המצומצמות והרגעיות, טמון "שעון היסטורי", בדומה ל"שעון הביולוגי", שהתגלה בנבכי הטבע, שאף הוא "מווסת" את האירועים השונים. ה"שעון" מאגד מעשים מורכבים, המנוגדים לעתים זה לזה, כדי לקדם מטרות שהן מעבר לשליטתו של האדם.

זהו המסר של הפרשה, העובר למעשה כחוט השני במקרא כולו. רצונו של האלוקים מתגשם בכל מקרה ומקרה. במעשה שבו רצו האחים לסתור את החלום הנבואי, הם הגשימו אותו. עצם מכירתו הושיבה את יוסף על כס המלכות.

*

כעבור שנים רבות, לאחר שיוסף שימש כשליט עליון על ארץ מצרים ונפגש מחדש עם האחים, הוא מבטא את מחשבותיו: "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי הא-לקים", הסיבה היא: "לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (בראשית מ"ה, ד'-ח'). הדבר תואם את דבריו של שלמה המלך: "מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו" (משלי כ, כד), לאמור, צעדיו, הליכותיו ותנועותיו של האדם – מכוונים ומנותבים בידי ה'.

עיני אדם אינן רואות את הכוח הא-לקי המכוון את כל הצעדים. לעתים נדמה לאדם שהוא פועל באופן עצמאי, כמחליט וכמבצע, אך חכמי ישראל האירו את עינינו לראות את היקפה של המעורבות הא-לקית בכל מעשי האדם ואת עוצמתה של ההשגחה הפרטית.

(מקור)