itayהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
מתבאר מדברי המדרש, שכל כוחם הרע של אומות העולם להגלות את ישראל ולהחריב להם את בית המקדש הוא מחמת דמעותיו של עשו הרשע. וצריך להבין מה כוחן של דמעות?
הגמרא במסכת כתובות דף ס"ב מספרת, על האמורא רב רחומי שהיה לומד תורה אצל רבא במחוזא, ואשתו הצדיקת הסכימה שרב רחומי יעסוק כל השנה בתורה ויבוא לביתו רק פעם אחת בשנה בערב יום הכיפורים.
אם נדייק נראה שמכל ימות השנה בחרה אשת רב רחומי להיפגש איתו אך ורק בעיו"כ, כנראה שהיתה אשה מרוממת מאוד כזו שמתענגת מכך שמוסרת את נפשה על מנת שבעלה יהיה שקוע בתורה הקדושה. אשה כזו מצפה כל השנה ליום הכיפורים יום שבו השכינה שורה על כל יהודי בישראל, יום שעליו אומר הנביא "דרשו ה' בהמצאו", כדי להתעלות ולהתרומם מימים אלו צריכים הכנה, ככל שההכנה טובה יותר זוכים לקנות מהימים האלו יותר יראה ואהבה.
כנראה סברה אשת רב רחומי שכאשר יגיע בעלה בערב יום הכיפורים יספר לה על עלייתו הנפלאה בתורה ויכיר לה תודה על שהיא "עזר כנגדו" נפלא בעלייתו, יפתחו אצלה שערי תפילה ועלייה ותשכיל להשיג ביתר שאת את קדושת הימים הנוראים.
כמה ציפתה איפה אשת רב רחומי כל שנה לערב יוה"כ, לעליה והחיזוק הגדולים מרגעים מאושרים אלו בחברת בעלה.
וממשיכה הגמ' לספר שפעם אחת "משכא שמעתתא" לרב רחומי הוא היה שקוע בסוגיה עד שלא חש שהגיע ערב יום הכיפורים ועליו לילך לביתו על מנת למלא את חובתו לאשתו, עליו לבוא ולספר לה על העמל הרב שעמל בתורה בזכות מסירות נפשה, קשה לצייר את ציפיתה הגדולה של אשת רב רחומי בערב יום הכיפורים לבעלה. קשה יותר לצייר את אכזבתה הגדולה כאשר בושש בעלה לבוא, כאשר נכנסה אשת רב רחומי לבית הכנסת בערב יום הכיפורים נשרו מעיניה דמעות.
באותה שעה כאשר נשרו הדמעות ירד רב רחומי במדרגות בית הכנסת על מנת להתפלל תפילת יום הכיפורים, נשמטה מדרגה מתחתיו נפל ומת.
דמעותיה של אשתו עלו למרומים והרגוהו. "מה היא הרויחה?" היה רגיל ר' חיים שמואלביץ לשאוג בערב יום הכיפורים שעה שסיפר על רב רחומי, מה הרויחה אשת רב רחומי בזה שהרגה את בעלה? הלא נשארה אלמנה בודדה? אלא שכאשר זולגים דמעות מצער הלב פורצת דליקה, אש, ובלי שתרצה ימות בעלה. שכן זו המציאות, כזה הוא עומק הדין, למי שגורם צער זהו כוחה של דמעה, שמחלחלת ומגיעה עד כסא הכבוד, ופועלת.
"שערי דמעות לא ננעלו".
לכן כאשר גרם יעקב אבינו צער לעשו ומחמת כן הוריד דמעות, דמעות אלו עלו לפני כסא הכבוד, וניתנה רשות לעשו לצער את זרעו שליעקב אבינו כל כך הרבה שנים.
ומסופר על הט"ז: (הגאון הגדול רבי דוד סגל), שכשבאו ימים קשים ואפלים לעם ישראל – גזרות ת"ח ות"ט. רוב תושבי עירו של הט"ז נרצחו, ואילו הוא נאלץ לנדוד עם אשתו. הט"ז נשאר חזק באמונתו ואף ראה בפרעות "כוונה לטובה" – שיש לקב"ה חשבונות משלו, שכעת יכול הוא לעסוק בתורה מתוך ענוה ועוני. סיכם הט"ז עם אשתו כי לא יספרו את זהותו לאיש על מנת שיוכל לחיות את חייו בצנעה. הט"ז שמח בחלקו בתורה והיה עמל בה בכל כוחו. יום אחד ראה הט"ז שאשתו עצובה כי אין להם די כסף לשלם את החובות לשכנותיה וע"כ היא מתביישת לצאת החוצה. הט"ז החליט להשכיר את עצמו כ"מנקר" משחטת העיירה (אחראי להוצאת גיד הנשה והחלב). שוחטי המשחטה קלטו מהר מאוד שהמנקר החדש הינו תלמיד חכם הבקיא בהלכות טרפות והביאו אליו בהמה שהייתה שאלה על ריאתה. ראו השוחטים שלפניהם ת"ח עצום והחלו לשאול אותו את כל שאלותיהם. כעבור שבועיים, ראה רב העיירה כי אף אחד מן השוחטים איננו מגיע יותר לשאול אותו שאלות, בדק ומצא כי המנקר החדש עונה על שאלותיהם. תפס המשמש של הרב את הט"ז וציוה עליו לבוא לדין תורה בפני שבעת טובי העיר, שכן, "מחוצף אתה המורה הלכה בפני רבך".
השמועה עשתה לה כנפיים, וכל אנשי העיר באו לראות את "המחוצף" אשר העז לפגוע ברבם ולפסוק במקומו. ומיד העמידו את הט"ז ליד "עמוד הקלון". יום אחד הגיעה ילדה עם שאלה לרב, "שאלה לי על העוף שבסיר" – אמרה. הרב פסק לה שזה אסור באכילה. יצאה הילדה ובדרכה החוצה עברה ליד עמוד הקלון והחלה לבכות, על כך ש "כיצד תשליך לפח את סעודתם השבועית?" אמר לה הט"ז: "תני לי לראות", ופסק לה שהעוף כשר למהדרין. אך כיצד יסביר לרב דבר זה בלא שיתגלה. אמר לילדה: "אמרי לרב כי יעיין בט"ז במקור מסויים". חזרה הילדה ואמרה זאת לרב, פתח הרב בספר הט"ז וגילה לתדהמתו שאכן העוף כשר. אך הופתע ואמר: "מי גילה לך את הט"ז הזה?" "האדם שכולם יורקים עליו" ענתה הילדה ואז הבין הרב שאותו האיש שכינוהו "מורה הלכה בפני רבו", אינו אלא הט"ז בעצמו וכמובן שהרב פנה לט"ז וביקש את סליחתו.
"אני נוטל את האשמה עלי, אני בחרתי לכסות את זהותי, והכול מחול לכם". ואכן, "אמר הט"ז: הייתה לי תכנית לחיות עד יום מותי בהצנע, ואף עליתי כך לדרגות נשגבות, אולם ברגע שראיתי את דמעותיה של הילדה, חשתי כי כל עבודת ה' שלי לא שווה אם אתעלם מדמעותיה של ילדה קטנה".
הט"ז כל כך פחד וחשש מדמעותיה של ילדה, כי הוא ידע מה כוחן של דמעות.
כיצד אם כן מתגברים על דמעותיו של עשו הרשע?
שערי דמעות נפתחים ומביאים לאדם שפע ממקום מסויים, אולם האדם האמין והבוטח בה' זוכה לעלות לעולם גבוה יותר הגובר על המקום שבו שערי הדמעות, ולכן רק על ידי אמונה וביטחון יכולים אנחנו לבטל את דמעותיו של עשו הרשע.
בזה נבוא ונבאר מה שהביא המגן אברהם (סימן נ"א סק"ז) והבן איש חי (פרשת ויגש סעיף י"ג), שבתפילת שחרית באמירת "ויברך דויד", כאשר אומר "ואתה מושל בכל" יתן ג' פרוטות לצדקה. ונותן בסדר הזה: בתחילה שתי פרוטות בבת אחת ואחר כך עוד פרוטה אחת, (כפי שהביא הכף החיים סקמ"ג בשם שער הכוונות).
והטעם לכך כתב רבינו יוסף חיים, שבכוחן של ג' פרוטות אלו לבטל את ג' דמעותיו של עשו הרשע. ולכן כתב היעב"ץ בסידורו, וכן מובא בספר אמרי פינחס בשם הרה"ק רבי פינחס מקוריץ שאם כל ישראל היו מקפידים בנתינת צדקה זו, היינו זוכים כבר לגאולה. כיון שיש בכוח צדקה זו דייקא להביא את המשיח. והטעם לכך, כיון שכל כחם של הגויים להמשיך את הגלות הוא מחמת דמעותיו של עשו הרשע, ועל ידי ג' מטבעות אלו אנו מבטלים את דמעותיו של עשו הרשע.
ולפי דרכינו יש לפרש, נתינת הצדקה מוכיח כי האדם הוא מאמין ובוטח בה', ואינו חושש שמא מחמת הנתינה לעני יפסיד את ממונו ויהיה עני, אלא בוטח בבורא עולם, ולכן הנתינה היא דוקא באמירת המילים: "ואתה מושל בכל", שמוכיח שהוא מאמין שהקב"ה מושל על העולם כולו. ועל ידי כך זוכה להמשיך שפע גבוה יותר מאשר העולם של הדמעות, ולגבור על השפע שזכה לו עשו מחמת דמעותיו.
ומצאנו סגולה בענין נטילת ידיים של שחרית, בדברי קדשו של הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע בספרו אגרא דפרקא (אות קמ"א), לאחר שנטל פעם שלישית ביד ימין יאמר ג' פעמים: "יד הגדולה", ולאחר שנטל את ידו השמאלית פעם שלישית יאמר ג' פעמים: "יד החזקה", וכשמשפשף הידיים יחד יאמר "יד הרמה", אח"כ ימלא ידיו במים ויאמר: "ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש", ויכוין בארבע מ"ב שעולים מן ג' פעמים יד הגדולה ג' פעמים יד החזקה וג' פעמים יד הרמה הרי שלושה מ"ב ואחד בראשי תיבות של "ממולאים בתרשיש", הרי ארבעה מ"ב, וסיים שם "וזאת הכוונה טובה לעושר".
ויש להבין מה עניינה של סגולה זו דוקא בעת נטילת ידים של שחרית?
בספה"ק ישמח משה (פרשת תולדות) נתקשה, מהי מעלת יעקב אבינו אשר זכה ונקרא (בר"ר ע, א) "בחיר האבות", הרי כבר מבטן אמו נמשך לטוב, וכדברי המדרש (בר"ר סג, ו) כשהיתה אמו עוברת ליד בתי כנסיות ובתי מדרשות היה מפרכס ורוצה לצאת. ואם כן, לא הוצרך יעקב להתמודד עם קושי כלשהו ומה מעלתו. וכן להיפך מה הטענה כנגד עשו על רשעותו, הרי כבר מבטן אמו היה נמשך אל הרע, וכמובא במדרש, שכשרבקה היתה עוברת ליד בתי עבודה זרה, היה עשו מבקש לצאת.
וביאר על פי מה ששמע בחלום וז"ל: אך זה היה עיקר פעולת בחירתם, על ידי שהיו אחים תאומים בבטן אמם ויש להם התערבות, אם כן עֵשו בנטותו לרע בחשקת נמרץ, מושך את יעקב עמו, וההיפך ביעקב, ואם כן היה די התחזקות הבחירה בכל אחד שכל אחד עמד בשלו. עד כאן שמעתי בחלום. עכ"ל.
ומבאר ה"ישמח משה", שכאשר אחז יעקב אבינו בעקב עֵשו, ינק יעקב דרך עקב עֵשו מחלק הרע שבו, ואילו עֵשו ינק דרך ידו של יעקב שאחזה בעקבו מחלק הטוב שבו. ולכך הקב"ה קראו בשם יעקב על שם "וידו אוחזת בעקב עֵשו" (תולדות כ"ה, כ"ו), כי מעשה זה היה חשוב מאוד בעיני ה', מכיון שעל ידי זה ינק יעקב מחלק הרע שבעֵשו, ועל ידי כך ניתנה לו הבחירה, ואז נתגלה כוחו הגדול של יעקב, שעל אף הקושי שבא לו מחלק הרע של עֵשו, בכל זאת התגבר וקיים את רצונו יתברך.
על פי זה מבאר ה"ישמח משה" את דברי המדרש (ויק"ר יג, ה) על הפסוק (שמיני י"א, ז') "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא", שגלות אדום היא קליפת החזיר, ועליה הכתוב אומר (תהילים פ', י"ד) "יכרסמנה חזיר מיער". ומפרש המדרש הטעם: למה נמשלה לחזיר? לומר לך, מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר, ראו שאני טהור, כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת ונראה כאילו מצעת בימה. ע"כ.
הרי שהחזיר סימן הטומאה נמצא בפיו שאינו מעלה גרה, ולעומת זאת יש לו סימן טהרה בטלפיו כי הוא מפריס פרסה. ומבאר הישמח משה, שחלק הטהרה הנמצא בטלפיו בא מחמת יעקב שאחז בידו הקדושה בעקב עשו, היינו בטלפיו של החזיר. עיי"ש כל דבריו.
נמצא כי יעקב אבינו באחיזתו בעקב עשו, נכנסה לידיו מטומאתו של עשו הרשע, ומהי אותה טומאה?
נראה לומר, כי על ידיו של יעקב נטמאו מחמת אחיזתו בעקב עשו, טומאה זו גורמת להטעות את האדם לחשוב כי כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וכל ההצלחה תלויה במעשי ידי. ומעתה מוטל עליו להתגבר ולהאמין כי הכל תלוי בו יתברך.
לכך מיד עם קומו בבקר בנטילת ידיו, מסיר הוא את אותה טומאה מידיו, לבל יטעה ויחשוב שהוא אשר פועל ועושה, אלא הכל תלוי בגזירת עליון, ולכן מעתה ראוי לשפע של עשירות.
מאת הרב איתי בן אהרון