מאת: הרב משה שינפלד
פרשתנו – פרשת "לך לך", מתארת את ביוגרפיית חייו של אברהם אבינו, וחלק מהניסיונות הלא קלים שהוא עבר. אחד הניסיונות היה גירושה של אשתו השנייה – הגר.
הגר הייתה בתו של פרעה מלך מצרים, שחשקה להיכנס אל בית אברהם גם במחיר של וויתור על מגורים בארמון המלוכה של אביה, ולהיות שפחה בבית אברהם.
מה אירע שם, ובעקבות מה גירשה אברהם מביתו?
אברהם ושרה היו נשואים עשר שנים ללא ילדים. כעבור עשר שנות עקרות, שרה עושה צעד לא קל מבחינתה, והיא מבקשת מאברהם שיישא את הגר שפחתה. אברהם נושא את הגר לאישה וזו מתעברת מיד. בעקבות כך, הגר החלה לזלזל בכבודה של שרי, ושרי התלוננה בפני אברם על כך.
אברהם שמע בצער את אשר על לב שרה ואמר לה: "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעינייך". שרה מקבלת את הדברים, והיא גרמה להגר לברוח מבית אברהם.
מיד לאחר שהגר הלכה מביתו, הגר פוגשת מלאך ששואל אותה: "אי מזה באת ואנה תלכי"? והגר עונה לו: "מפני שרי גברתי אנכי בורחת". המלאך שומע ומורה לה: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ השם, שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ" (טז, ט). המלאך מבקש ממנה לשוב מרצונה, להשתעבד לשרה ולהכיר בעליונותה של שרי.
הגר לא מסכימה לתנאי הזה והיא לא שבה.
והנה מגיע מלאך נוסף, הוא מוסיף לשכנעה ומבטיח: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ השם, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (טז, י). גם הבטחה מדהימה זו, אינה מספיקה כדי לשכנע את הגר לשוב אל בית אברהם.
הגר עדיין לא חוזרת.
ואז מגיע מלאך שלישי, ומבטיח את ההבטחה הבאה: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ השם, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע השם אֶל עָנְיֵךְ" (יא). המלאך משרטט את אופיו: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (יב). ישמעאל בנך יהיה "בן חורין", פרא אדם! וכפי שמבאר רש"י: "אוהב מדברות לצוד חיות", "לסטים", "הכל שונאין אותו". ההבטחות הללו, הם אלו ששכנעו את הגר לשוב. בנה יהיה פרא אדם, פורק עול, לסטים ושנוא על הבריות.
פרא אדם פירושו "בן חורין", כזה שאינו סובל עול בני אדם. ישמעאל ישכון על פני כל אחיו, כלומר, הוא ישכון בכל מקום על אפיו וחמתם של האחרים, וידו תהיה בכל.
אמנם אברהם העניק לישמעאל את ה"רוח", אולם הגר העבירה לישמעאל את הפרא אדם ואת החושניות של חם (הגר היא מצרית. מצרים הוא בנו של חם). הבעיה הגדולה היא, שישמעאל, בגלל טבעו חם המזג והחושני, לקח את הרוח שאברהם העניק לו למקום שלילי ופסול, משם הגיע ה"אללה". שילוב של "אללה", חושניות, ופרא אדם, הוא השילוב המסוכן ביותר.
זהו ישמעאל, כך טבעו, ועם סכנה זו אנו מתמודדים. רצח בשם ה"אל".
מי כמונו יודע.
אולם הנחמה שלנו היא, שמולו עומד יצחק.
יצחק הוא האנטיתזה של ישמעאל.
אלוקים מודיע לאברהם ושרה שאמור להיוולד להם בן, והוא מצווה אותם לקרוא לו "יצחק", על שם הצחוק שצחקה שרה כשהיא שמעה על בשורה משמחת זו.
מתי אדם צוחק? כאשר הוא נפגש מול דבר מגוחך, פתאומי ולא צפוי. אברהם ושרה לא ציפו לילד בגיל מאוחר שכזה, והם צחקו בליבם. הם צחקו, וצחוק זה נקבע בשמו של הילד, משום שזהו מהותו של העם היהודי – צחוק.
כלומר, כשם שהולדת העם הייתה מתוך צחוק, כך כל קיומו מעורר צחוק וגיחוך בקרב אומות העולם. כך מתאר זאת רבי שמשון רפאל הירש:
"ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת. תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי, אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן, אם מאמינים ברצונו החופשי הכל יכול של האל החופשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו. היה צורך שאבותינו יידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד. משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל המגוחך של אבות האומה, משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלוקים בקרב האנושות, מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה, ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות על דרכו האלוקית הכופרת באל. הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה, הוא עדות על דרכו האלוקית" (רבי שמשון רפאל הירש, יז, יז).
יצחק יהיה קיים לנצח, חרף סכיניו המושחזים ופראותו של ישמעאל.
הבטחות הגאולה – גאולת הכלל וגאולת הפרט, יתגשמו למרות שתכלה תקוות האנושות.
דוד המלך אומר בתהלים – "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו). כשם שההיסטוריה התחילה את דרכה ב"יצחק", גם הגאולה תגרום לשחוק, בניגוד לשכלם המוגבל של בני האדם.
פראותו של ישמעאל תתמוסס אל מול צחוקו המהדהד של יצחק.