בין מדע ודת – כיצד מתייחס המדע לדת?

המדע מתיימר להציג לפני הציבור המשכיל השקפת עולם משלו. עם זאת, המדע חדר לתחום לא לו. המדע מנסה לשווא להוות תחליף לדת, אף שתחומי פעולתו אינם חופפים לתחום הדתי. נוסף לכך, המדע שולל את זכות קיומה של הדת מפאת היותה 'לא מדעית'. משימה זו לא צלחה בידו. עובדה היא, שלא קיימת בהיסטוריה, גם בהיסטוריה בת ימינו, תרבות כלשהי שאין לה זיקה דתית.

יש מאישי המדע הטוענים, שהתרבויות העתיקות לא הכירו את הדרך המדעית, ואנשיהן לא ידעו על הישגי המדע. מסיבה זאת, באותם ימים מילאה הדת את מקום המדע. מטרת טיעון זה היא להגיע למסקנה, שלאנשים הנאורים החיים כיום, לאלו ההולכים בדרך המדע, אין צורך בדת.

למעשה, לדברים אלו אין אחיזה במציאות. המדע מעולם לא ניסה להתווכח ישירות עם הדת. בבואו לשלול את הדת, צעד המדע בדרך עקיפה, בדרך של דה-לגיטימציה. הוא ניסה להפוך את הדת לתופעה פסיכולוגית סובייקטיבית, תופעה שאין לה אחיזה במציאות. קרל מרכס, מייסד המרכסיזם, טבע את מטבע הלשון: "הדת היא האופיום של המוני העם". בדרך זו פטר המדע את עצמו מהצורך להתווכח עם הדת, וממילא להיות חייב להוכיח את עצמו בתחום הרוחני.

לנוכח קביעה זו נשאלת השאלה: ההשקפה המוזכרת לעיל התקבלה על ידי אנשי המדע בכל רחבי העולם. אם כן, כיצד ייתכן שלא קמו אנשים בני דעת לזעוק נגד העוול הנעשה לדת? והרי בכל תחום אחר מסרבים רבים לאשר מהלך ברוטאלי כגון זה, שאינו ניזון מהוכחות או מדרכי היגיון.

התשובה לשאלה זו נושקת לתחום ההיסטורי. יש לזכור שהמדע התפתח בארצות הנוצריות, וגם המדענים, ברובם המכריע, דיברו על הדת הנוצרית בלבד. דת זו בנויה על שורה ארוכה של דוֹגמות, שהן הנחות יסוד ללא בסיס הגיוני. בעומדו מול דת זו, לא היתה למדע בעיה לשלול את זכות קיומה של הדת. ננקוט דוגמה כללית הקשורה לעימות זה: לפי השקפת המדע אין לרגש כל אחיזה במציאות. הרפואה אינה מתייחסת לאנשים המרגישים חולים, היא מתייחסת רק לחולים שניתן להוכיח את מחלתם במעבדה. מובן מאליו, שלפי נקודת מבט מדעית זו, אם הדת בנויה על רגש, ולא משנה כלל העובדה שרגש זה הוא נחלתם של מיליוני אדם, ניתן להתעלם מרגש זה ולעסוק בתחום המדעי לבדו.

היהדות שונה מהנצרות באופן קוטבי. היא אמנם מחשיבה את הרגש אך אינה מתבססת על תופעות סובייקטיביות כרגש דתי וכדומה. היא מתבססת על עובדות היסטוריות שאין עליהן עוררין. יציאת מצרים ומעמד הר סיני הינם אירועים שהעם כולו היה נוכח בהם. מאות אלפי עיניים ראו את מעמד הר סיני, ומאות אלפי אוזניים שמעו את דבר ה' במעמד זה. גילוי א-לוקים לעם שלם בצורה כה מוחשית היה מאורע שאירע רק פעם אחת בהיסטוריה. אין כל אפשרות 'להמציא' סיפור מעין זה. ואכן, לא היו מעולם עם או דת שהעזו לספר סיפור דומה. הדברים נכתבו מראש בתורה: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא א-לוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול א-לוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי" (דברים פרק ד', ל"ב – ל"ג).

לו נתן המדע את דעתו על היהדות, והיה עורך עמה ויכוח הגיוני המושתת על עקרונות הוויכוח הלוגי, היה יוצא מוויכוח זה כשידיו על ראשו. אין בידי המדע כלים לעריכת ויכוח עם הדת מפאת מוגבלותו לעולם המוחשי, שרק הוא בלבד בר-מדידה.

ויכוח מעין זה הוא גם מיותר לחלוטין. אין כל צורך או הכרח שהדת והמדע יתנגשו זה בזה. הם מסוגלים לשתף פעולה ולחיות יחד בהרמוניה מלאה. המדע יחקור את העולם המוחשי, יספק לעולם את הקידמה ואת הנוחות. לעומתו, הדת תפתור את הבעיות הקיומיות ותורה לאדם את תפקידו בעולם ואת מגמת חייו: לשם מה נולד? לשם מה הוא חי? ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון?

הרמוניה זו ניתנת להשגה, והיא תלויה בראש וראשונה ביכולתם של המדענים להכיר את תחום פעולתם ולפעול בו למען האנושות, בלי לפזול לתחומים אחרים.

מדע ודת מאת: ערכים – מקור