שמעתי לאחרונה את סיפורים של חתן וכלה שהתחתנו לפני 60 שנה, וכך היו פני הדברים. החתונה התקיימה במסעדה בתל-אביב. מובן שבמסעדה כזו לא נכנסים יותר מאשר כמה עשרות אנשים. שם הייתה הסעודה וגם הריקודים – והשמחה הייתה גדולה. שבת שבע ברכות הייתה בבית הורי הכלה בתל-אביב. המשפחה אכלה בביתה את סעודת השבת. לקראת סוף הסעודה,
כיום יש לנו קושי גדול יותר מאשר פעם להיות מאמינים באמת ובתמים. להיות נכנעים בכל נפשנו בהקב"ה, בתחושה פנימית עמוקה וברורה שאנו בטלים ומבוטלים כלפי בורא העולם. לא רק להיות מקבלים את גזרותיו, אלא גם מסכימים בכל לב לכל מה שהוא עושה לנו, ללא שאלות תמיהות וטרוניות. להיות בטוחים שהוא המחליט, הוא העושה לנו את
חילקו קיגל. בני האדם התנהגו כמו חתולים ועכברים. היה שם אברך עדין ואציל הנפש שעמד מהצד. באוצרותיו של מלך מלכי המלכים התגלע חוסר בחומרי גלם לבניה. מיד יצאה קריאת קודש דחופה לפליטי המדבר להתחיל מיד במגבית לצורך בסיס פיננסי להקמת בנין מקרשים ובדים. השאילה הפילוסופית הראשונה והגדולה מכולם: כל יכול אינו יכול? הקב"ה ברא בריאה
כתוב בספרים הקדושים שבימים שלפני בוא המשיח המצב יהיה כדוגמת חבל שאוחזים בו משני צדיו ומסובבים אותו, והאנשים יהיו אמורים לאחוז בו. אדם שיחזיק בכל כוחו חזק בחבל הרי שיישאר וישרוד. מי שלא יחזיק בכל הכוח, תתרופף אחיזתו והוא ייפול וייזרק. כוונת הדברים שבעת הזו יהיה צורך להתאמץ מאוד בהחזקת החבל, דבר שיאפשר להישאר קרוב
האומה הגדולה והעשירה ביותר – ארצות הברית – העמידה בראשה אדם שחום עור, אשר אפילו לא ידוע מהי דתו, אולי מוסלמי הוא בדתו והשקפתו. זאת בעוד שאמור הוא לעמוד בראש העולם המערבי ולהתמודד בקשיים הרבים מול העולם הערבי ומאמיני דת האסלאם. היכן ההיגיון של האזרחים האמריקאים שהעמידו בראשם אדם כזה? מדינות אירופה מקבלות אל קרבן