שמעתי לאחרונה את סיפורים של חתן וכלה שהתחתנו לפני 60 שנה, וכך היו פני הדברים. החתונה התקיימה במסעדה בתל-אביב. מובן שבמסעדה כזו לא נכנסים יותר מאשר כמה עשרות אנשים. שם הייתה הסעודה וגם הריקודים – והשמחה הייתה גדולה.

שבת שבע ברכות הייתה בבית הורי הכלה בתל-אביב. המשפחה אכלה בביתה את סעודת השבת. לקראת סוף הסעודה, באכילת המנה האחרונה, הגיעו השכנים ואנשי בית הכנסת והצטרפו לשמחה.

לאחר השבת נסעו הזוג הצעיר לעיר צפת, שם היו בשבוע ה"שבע ברכות". אכלו את סעודותיהם במסעדה בעיר וצירפו בסוף הסעודה עוד אנשים, כדי שיהיו עשרה איש בשבע הברכות. כך הייתה נראית שמחת חתונה לפני 60 שנה. השמחה הייתה גדולה בצורה פשוטה זו.

כיום השתנו הדברים. אנו זקוקים לחתונות גדולות ורבות משתתפים. קשה לנו לחוש שמחה והנאה מאירוע סולידי ושקט. ליהנות משמחה צנועה, ללא רעש והמולה גדולה.

התזמורת היום רועשת וסוערת. המקצבים מהירים וצעקניים. כדי ליהנות משירה ומוסיקה צריכים כיום אפקטים רבים כולל אורות צבעוניים ורעש מרובה. קשה לנו ליהנות מהרגשים דקים, ליהנות ולשמוח מקולות רגועים ונעימים לאוזן.  הריקודים  סוערים, תנועות הידיים והרגליים קופצניות ומהירות. קשה לנו לחוש שמחה והתרוממות רוח מריקוד שליו, ריקוד של דבקות ורגש.

האוכל שאנו אוכלים היום הוא בעל טעמים חזקים. צריך כיום גירויים קיצוניים בטעם האוכל, כדי שנוכל ליהנות ממנו. פרסומת נפוצה היא כיום שנוסחה הוא "אכול מוצר זה, תפתיע את חוש הטעם שלך". גם אצל הילדים אפשרות לראות זאת כשאוכלים הם שקית מלאה של מאכל בטעם "חריף אש". הטעם הוא בחריפות חזקה ואוכלים ממאכל זה שקית שלמה. קשה לנו ליהנות ממאכל סולידי – לא מתוק מדי ולא חריף מדי. בלא הטעם והגירוי החזק, לא נוכל כיום ליהנות.

הילדים לא נהנים היום מממתק פשוט. אין להם האפשרות ליהנות ממאכל רגיל. כדי ליהַנות אותם צריך דברים מיוחדים וגירויים גדולים.

כך גם צריך אטרקציות במשחקים ובטיולים. בריגושים פשוטים כבר לא הורגלו הילדים שלנו ליהנות. האפשרות ליהנות מהדברים הבסיסיים של החיים כמו למשל הפרח הפורח או מהשקיעה רבת הגוונים, קשה היא לדור שלנו. קשה לנו להתרגש ממראות הטבע והבריאה שמעניק הבורא חינם ברוב חסדו.

חוברות ועדות הצדקה צריכות סיפורים מסמרי שיער כדי לעורר את הציבור. מפעם לפעם אף מעלים את דרגות הזוועה בסיפורים, כנראה ללא זה כבר לא נתעורר יותר.

איבדנו מעט את הרגישות. עצבי הרגש התקהו במעט, מרוב סערת ומתקפת החיים המודרניים. נראה לעתים שכדי לעורר את עצבי הרגש – רגשי השמחה וההנאה ורגשי העצב והכאב – צריך להשתמש בכלים חדים יותר. צריך כבר "לגרד" את נימי הרגש בימינו.

נימי רגש אלו, יכלו בדורות שחיו בהם בפשטות, להתעורר ע"י נענוע קל. האפשרות להגיע לידי הנאה או ח"ו לידי עצב, הייתה פשוטה יותר. לא היו צריכים אמצעים כה דרסטיים כדי לעוררם. דוגמה לכך היא הבכי בעת התפילות ובימים הנוראים, אשר היה מתעורר בדורות הללו ביתר קלות.

אין בכוונת הדברים להטיף לחזור לחיים של פעם – הדבר בלתי אפשרי. "החיים כיום שונים מפעם" כך יאמרו האנשים. אבל כדאי שנהיה ערניים לכל הקורה סביבנו, מודעים לאמת שמאחורי הדברים. לא כל דבר אפשר לשנות, אבל צריכים אנו לדעת שחיינו היום, כתוצאה משינויים מפליגים בעולם, שונים בתכלית מצורת החיים של פעם – לטוב ולמוטב.

נדע ונשכיל להעביר מסר זה בבתינו ולצאצאינו. להתרגל ליהנות גם מדברים פשוטים, כך שהצעירים בבית ידעו לשמוח ולהתרגש גם מגירויים נמוכים. נשאיר את רמת ההנאות והאפשרות לשמוח מהם, גם ממוצרים וריגושים קטנים. בכך נאפשר לילדים ליהנות בימי חייהם במגוון גדול הרבה יותר של מתנות החיים. כך גם יֵדעו להתרגש ולבוא על סיפוקם מאפשרויות נרחבות יותר.

כיום יש לנו קושי גדול יותר מאשר פעם להיות מאמינים באמת ובתמים. להיות נכנעים בכל נפשנו בהקב"ה, בתחושה פנימית עמוקה וברורה שאנו בטלים ומבוטלים כלפי בורא העולם.

לא רק להיות מקבלים את גזרותיו, אלא גם מסכימים בכל לב לכל מה שהוא עושה לנו, ללא שאלות תמיהות וטרוניות. להיות בטוחים שהוא המחליט, הוא העושה לנו את הטוב ביותר. את החלטותינו ואת מחשבותינו אנו מבטלים לפניו ללא הרהור וערעור.

ומדוע קשה לנו היום יותר מאשר פעם? אנו כיום לא רואים מושגים של התבטלות אדם לזולתו. אין לנגד עיננו צורת החיים של פעם – אדון ועבד. העבד נכנע בפני אדונו, אין לו משל עצמו כלום. אין לו החלטות ואין לו רצונות, הכול מסור לאדונו שיעשו בו כרצונו. סדר יומו וחיי משפחתו, הכול היה מוכרע בידי האדון. אין לו רכוש משל עצמו, גם כל משפחתו וצאצאיו נמצאים בבעלות מוחלטת של האדון. הגמרא מספר שהיו אמוראים שעשו בפני עבדיהם את הדברים האישיים ביותר. העבד היה דמות שפלה ונמוכה כל-כך עד שהאדון לא העריך אותו כאדם הנמצא לפניו ואשר יש צורך להתבייש ממנו. העבד היה מוערך כאילו בעל חי מסתובב כאן.

היום גם איננו רואים מושג של שלטון. אין שלטון של דיקטטור אשר כל העם נכנע ושומע בקולו. ודאי שאיננו נחשפים היום לדמות המלך שכולם רועדים ממנו, משתחווים לו וחרדים למוצא פיו.

כיום, בעידון הדמוקרטיה אין אנו מושפלים מול השלטון, אין סמכות אשר שולטת עלינו. אנחנו בוחרים וממנים את המנהיג שינהיג את המדינה [בצורה זו או אחרת], אשר איננו כל יכול ואין חרדים ממנו.

אנחנו גם לא נחשפים למושג של השתחווי-ה, ודאי שלא בפישוט ידיים ורגליים שהייתה במקדש. משמעותה הייתה: כל כולי כגובה הקרקע, אין לי גובה כלל. אני משול כעפר, הנני מבטל את כל ישותי בפני הקב"ה כעפר האדמה.

בימינו אפילו הילדים כבר אינם נחשפים לצורת שלטון. אין את הפחד מפני המורה. אין חשש מעונשים בעולם החילוני וישנן זכויות תלמיד. אינם חוששים שיענישו ויכו אותם. כבר בילדותם יודעים הם שיש להם זכויות, אין מי שישלוט בהם ללא רצונם.

כיוון שצורת החיים שלנו שונה מאשר פעם. לאור זאת, שהיום כבר לא קיים המושג של שלטון ללא מצרים בין בני האדם. לכך גם קשה לנו לקבל שלטון שלא הורגלנו לו על פני האדמה אשר אנו חיים עליה. כשאין דוגמה של שליטה של האחר עלינו, כך גם יהיה קשה לנו להפנים שיש עלינו שליטה מוחלטת ע"י בורא העולם. [תארו לעצמכם את מלך ישראל, שליט יחיד בעל כוחות עצומים בידו, משתחווה בפישוט כלפי הקב"ה בבית המקדש. היש מסר אדיר כמו זה לציבור הרחב? אם המלך, שהוא השליט היחיד וכו' משתחווה בפני מלך מלכי המלכים, אז מי אני? (הוספת המערכת)]. אין לנו דוגמאות מן החיים לצורך התבטלות זו. גם אם אנו יודעים על האמונה בבורא עולם, גם אם אנו בוודאי מאמינים בו מקטנותנו, אך לחוש זאת באופן פנימי זאת עבודה גדולה יותר. תחושת התמסרות בכל חושינו ונפשנו להיות הדברים עמידים ומבוססים בכל מקרי החיים, זה קשה לנו בגלל צורת החיים השונה כיום.

צורת החיים כיום נותנת לאדם תחושה שהוא מסתדר יפה מאוד. הוא שולט בעניינים והוא מנהל את חייו בצורה מקסימלית.

בדורות ההם, בעת שלא ירדו גשמים, צער גדול היה בעולם. היה חשש גדול שאם תהא בצורת הרי אנשים ימותו מרעב. כשבורות המים לא התמלאו בחורף, היה חשש גדול שלא יהא בקיץ מים לשתות. אם לא ירדו גשמים על האדמה, חששו שלא יהיה אוכל בשנה הקרובה. חשש אמיתי מפני צמא ורעב.

בשל כך החקלאים וכל תושבי העולם נתנו עיניהם בקב"ה שייתן מטר על פני האדמה. כאן, היום, אין החשש הזה. אם לא יורדים מספיק גשמים, אפשר לייבא מים מארצות אחרות. אפשר גם להתפיל מי ים.

חילקו קיגל. בני האדם התנהגו כמו חתולים ועכברים. היה שם אברך עדין ואציל הנפש שעמד מהצד.

באוצרותיו של מלך מלכי המלכים התגלע חוסר בחומרי גלם לבניה. מיד יצאה קריאת קודש דחופה לפליטי המדבר להתחיל מיד במגבית לצורך בסיס פיננסי להקמת בנין מקרשים ובדים.

השאילה הפילוסופית הראשונה והגדולה מכולם: כל יכול אינו יכול? הקב"ה ברא בריאה כזאת שאין הוא יכול לעשות אדם לצדיק או רשע. זו עובדה. איך זה מסתדר עם זה שאנו קוראים לו בעל היכולת? זו שאלה מאוד קשה, אבל היא לא משנה את העובדה הנ"ל. יש הכול באוצרותיו, אבל יש מצרך נחוץ לו: יראת שמים. הבחירה בטוב.

אם אנו היינו מנסחים את הפסוק הראשון בספר ויקרא היינו כותבים: אדם מכם, כי יקריב קרבן לה', וכו'. אומרים חז"ל: כי יקריב מכם. שיקריב את עצמו "כל נדיב לבו, לבו יביאנו את תרומת השם".

כל מעשה שעושה האדם בעולם, וכל קנין שהוא רוכש אם רוחני אם גשמי, ישנו רק פרמטר אחד לקבוע אם הוא הצליח. האם כל מה שהיה זהו מעשה ה'? א"כ לא עשית כלום. אבל אם התגברת. אם עשית דבר של כמעט מסירות נפש, בבין אדם לחברו ובבין אדם למקום. זהו בדיוק אתה. זהו רווח נקי.

תמיד תשאל את עצמך בכל מקום בכל זמן בכל מצב: האם אני "דורש טוב לע(צ)מו? האם אני דואג לאנ"ש (דער אינזערע)?" לא ידועה לי מילה מגונה יותר ממילה זו. פתח את לבך. אל תהסס. בורא עולם לא יעניש אותך בעונשים קשים על עבירה זו. גובה העבודה כגובה ההתגברות, אחרת זה לא מעשה שלך את של בוראך.

אני חושב שאין אדם שרע לו. יש אדם רע. הגמרא מביאה שמין אחד אמר לרב זירא: עמא פזיזה. דקדמיתו פומחחכו לאודנייכו. והוא ענה לו: אנחנו בגדר תומת ישרים תנחם. אתם להפך. איזו מן תשובה עניינית זו? אומר הרב שטיינמן שליט"א: אדם ישר שיושב מול אדם לו מוכר, ודאי שהוא לו בוטח בו, אבל המחשבה העיקרית היא שהוא אדם ישר. אבל אם האדם הוא רמאי, הוא יחשוב תמיד שהלה רוצה לרמות אותו. כאשר הקדוש ברוך הוא שאל את עם ישראלים אם הם מקבילים את התורה, הם לא חשדוהו ברמאות. אבל הנכרים שהם עצמם רמאים, הם גם חושדים באחר שהוא רמאי. תהיה טוב-יהיה לך טוב. בזה ובבא.

כתוב בספרים הקדושים שבימים שלפני בוא המשיח המצב יהיה כדוגמת חבל שאוחזים בו משני צדיו ומסובבים אותו, והאנשים יהיו אמורים לאחוז בו. אדם שיחזיק בכל כוחו חזק בחבל הרי שיישאר וישרוד. מי שלא יחזיק בכל הכוח, תתרופף אחיזתו והוא ייפול וייזרק.

כוונת הדברים שבעת הזו יהיה צורך להתאמץ מאוד בהחזקת החבל, דבר שיאפשר להישאר קרוב ונאמן להקב"ה.

נראה שהדברים נאמרים כבר לדור שלנו. דור של ניסיונות לא פשוטים המחייבים להתאמץ מאוד כדי להחזיק מבחינה רוחנית, עד לכדי מסירות נפש. אפשר שהמצב הוא כזה, כדי לברור מי הוא אכן ירא שמיים אמיתי. בתקופה שלפני בוא המשיח, הקב"ה רוצה לבדוק אותנו מי הוא אכן שומר בכל נפשו את התורה והמצוות, ומי שנאמן להקב"ה בכל ליבו – הוא ירא שמיים!

הדברים אמורים גם בהתמודדותנו של הציבור והיחיד מול הניסיונות שמביאים עלינו מכשירי הטכנולוגיה. המאמץ הנצרך להתמודד באומץ ובנחרצות מול הקשיים שמביאים עלינו המכשירים הללו.

מה יעשה מקום עבודה דתי, אשר זקוק לצורך עבודתו לשירותי האינטרנט, הטוען שאינו יכול לתפקד אם המכשיר אינו פתוח ופרוץ. אם יהיה חשוף אף בחלקו, לא יוכל לבצע את הנצרך לו. כתוצאה מכך עובדי המקום עלולים להיות חשופים לתכנים ולכל הנמצא שם.

הניסיון הוא קשה וההתלבטות היא לא פשוטה. אך כאן היא שעת המבחן שלנו. אם גדולי ישראל אומרים שלהיות בקרבת אינטרנט שאינו חסום מהווה כעין איסור יחוד, הרי שמקום עבודה זה מצוי בקושי גדול. לא יעלה על הדעת שמקום עבודה של שומרי תורה ומצוות יעביד אנשים כשהם עוברים על איסור יחוד. א"כ אם עבודה עם מכשירים אלה מהווה כעין איסור כזה, יש צורך לבדוק היטב כיצד לפעול. נחוצה שאלת חכם ודעת תורה כדי שח"ו לא לעבור על עבירות קשות מעין אלה, שלא יצא שכרו בהפסדו בעבודה זו.

כך הם גם הדברים כאשר איש או אישה עובדים במקום כלשהו ובמסגרת עבודתם יכולים להיות חשופים לתכנים אסורים. כאשר אפשרויות של תקלות ואיסורים חמורים יכולים להיות בעת העבודה עם המכשירים הבעייתיים. גם טיעון של צורך בפרנסה לא יכול להתקבל במקרה כזה. שהרי אם ידרשו מעובד ירא ה' לעסוק בגניבה לצורך עבודתו, ודאי שלא ימשיך לעבוד במקום עבודה זה. אם אכן בעוון גניבה לא יישאר שם, באפשרות לעבור עבירות חמורות של יהרג ואל יעבור וכי כן ימשיך לעבוד במקום ההוא? ברור שאין להמשיך לעבוד במצב זה בלא לשאול שאלת חכם ובלי לברר היטב את דעת תורה על המשך ההימצאות במקום זה.

כאן אנו נתקלים בניסיונות קשים מאוד. עד לכדי אפשרות של עזיבת מקום העבודה, אם ישנו איסור בכך ואם ההלכה לא מאפשרת להמשיך בעבודה זו. לעשות צעד כזה הוא ניסיון גדול. כאן נמדדת יראת השמיים האמיתית של האדם המוכן לאבד את מקום עבודתו בשביל שמירת התורה ומצוותיה. זהו אדם המבין שבאנו לעולם לא לצורך פרנסה וכסף אלא המטרה היא לעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך – אפילו נוטל את ממונך!

מי הוא הירא שמיים האמיתי אשר שורד את הניסיונות, אשר לא תמיד קלים הם, זהו מי שמחזיק בחבל בכל כוחו. למרות שקשה לאחוז בו, כאשר הוא נמצא בתנועה ובזעזועים קשים, אך האדם הנחרץ להמשיך ולאחוז בחבל בכל מצב יוכל לעמוד במשימה. הוא יחזיק מעמד ויישאר במצב הרוחני שלו. מהו החבל שצריך כל-כך לאחוז בו בעת הזו? זוהי השמיעה המוחלטת לגדולי ישראל בכל אשר יאמרו, בלא לנטות ימין ושמאל. גם כאשר קשה לבצע את הוראותיהם וישנן התמודדויות לא פשוטות, עושים ככל אשר יאמרו לנו.

משמעת מוחלטת לגדולי הדור זהו חבל ההצלה היחיד בעת הימים של עקבתא דמשיחא כדי להישאר מחובר להקב"ה. להיות ירא שמיים אמיתי ללא סטיות, פשרות והתחכמויות. אשר יאחז בחבל זה, יגיע ליעד הנכון אליו אנו שואפים כל הימים על הארץ הזו.

המאמר הוצג בפני מורינו הרה"ג א.י. הכהן רובין והורה לפרסמו.