שאלת הזהות היהודית, במה היא באה לידי ביטוי, הינה אחד הנושאים העולים על הפרק מידי פעם בציבוריות הישראלית ובמיוחד בימים אלו בהם תוכפים עלינו "ימי זיכרון" ו"עצמאות". עדיין מהדהדת באוזנינו ובחלל העולם, זעקתו הכואבת ושאלתו הנוקבת של רבנו הגדול מרן הגרא"מ שך זצוק"ל אל החברה הישראלית החילונית: "אמרו לי במה אתם יהודים?" במה באה לידי ביטוי השתייכותכם לעם ישראל? הרי כשם שלכל אומה ומדינה בעולם יש את התרבות שלה כך לעם ישראל יש את התרבות שלו את התורה הקדושה ואם ניתקתם עצמכם ממנה עם מה נותרתם?

אמת נוקבת זו הביאה רבים להכרה מחודשת במשמעות היותם בני העם היהודי. היותם בני אברהם יצחק ויעקב. לנו, לכל יהודי שומר תורה ומצוות, אין בעיה של זהות יהודית. אין לנו שאלה מה הוא יהודי. כל תינוק וילד יונק עם חלב אימו את ה"שמע ישראל". הוא יודע שאין אומתנו אומה אלא בתורתה.

יחד עם זאת עלה בדעתנו הצורך לעיין ולברר מה הוא באמת מקור השם והתואר יהודי ומה משמעותו עבורנו. חשבנו בתחילה שמקור השם "יהודי " מגיע מ"לא יסור שבט מיהודה" על שמו של יהודה, שזכה והיה לבכיר שבטי קה. אולי על שמו נקראים אנו יהודים. אך האמת היא שבמציאות לא כל עם ישראל נמנה על צאצאיו של שבט יהודה ואם כן מדוע יקראו העם כולו על שמו.

אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, דווקא נקרא "עברי". כך גם שפרה ופועה המילדות, גם הן נקראות "עבריות". גם כשהקב"ה שולח את משה רבנו לדבר עם פרעה הוא מצטווה לומר לפרעה אלוקי העברים שלחני. אולי מפני שמציאותו של אברהם אבינו הייתה שבא מעבר הנהר מארץ בני עבר. או כמו שדרשו חז"ל שכל העולם מעבר אחד כך גם עם ישראל עם לבדד ישכון.

אמנם מעניין הדבר, שבתרגום אונקלוס מתרגם את אברהם העברי – אברהם עבראה ואילו את המילדות העבריות מתרגם מיילדות יהודיות. כך גם את אלוקי העברים מתרגם אלוקי היהודים והדבר טעון ביאור.

דבר נפלא מצאנו בזה בתרגום יונתן בן עוזיאל בברכת יעקב לבניו על הפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך". שם תרגם "יהודה את אודתא על עובדא דתמר, בגין כן לך יהודוך אחך ויתקרון יהודאין על שמך". בגלל שהודתה במעשה תמר לכן יודו לך אחיך ויקראו בשמך.

הרי לנו שמקור השם יהודי הוא אכן מיהודה. אך לא מהתייחסותנו אליו אלא כזכות והוקרה על הודאתו במעשה תמר נקראנו עבדים. ומאז והלאה אנו נקראים יהודים. ולכן מתרגם אונקלוס את המילדות העבריות – יהודיות ואת אלוקי העברים – היהודים ואילו את אברהם העברי – עבראה.

יסוד זה שלמד אותנו התרגום יונתן בן עוזיאל, דורש הבנה וברור. האם באמת המעשה שעשה יהודה בהודאתו על מעשה תמר, הוא כזה מעשה נאצל שעבורו יקרא עם ישראל מכאן ואילך העם היהודי הרי סוף סוף  זו הודאה באשמה. נכון מודה ועוזב ירוחם. אבל מכאן ועד הנצחת שם עולמית על העם כולו?

אכן, כאשר נלמד את דברי התרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק: "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" נגלה משמעויות חדשות בפרשה זו וז"ל שם: "וכיון דחמא יתהון יהודה אכר יתהון" כיוון שראה אותם יהודה, הכיר אותם. "בכן אמר בלבה טב לי בהית בעלמא הדין דהוא עלם עביד ולא נבהית באנפי אבהתי צדיקיא בעלמא דאתי". אמר אז בלבו, טוב לי להתבייש בעולם הזה שהוא עולם עובר מלהתבייש לפני אבותי הצדיקים בעולם הבא.

"טב לי יקיר בעלמא הדין באשא טפיא ולא נקד בעלמא דאתי באשא אכלא אשא". טוב לי להישרף בעולם הזה באש שהוא כבה מלהישרף בעולם הבא באש אוכלת אש.

יהודה היה מוכן להתבייש ולהישרף באש בעולם הזה, מלהתבייש ולהישרף באש בעולם הבא. והדבר פלא, בשלמא להתבייש בעולם הזה, זה מובן. זו בושה גדולה להתבייש בעולם הזה, להודות על מעשה כזה. אבל איפה מצינו שיהודה נשרף באש שהעדיף להישרף בעולם הזה מלהישרף בעולם הבא הרי את תמר הוציאו לשרפה ולא את יהודה?

למדנו כאן יסוד במשמעותה של הודאה באשמה, ובגודלה ועוצמתה של הבושה שצריכה לכסות פניו של המודה באשמה. "מוטב שיפול אדם לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" להלבין פנים זה אש. זו שפיכות דמים. עדיף שיפילו אותך לכבשן האש מאשר שתהיה לך הבושה הגדולה שאתה חוטא ומלבין פני חברך ברבים.

כי בחיי העולם הזה הדומה לפרוזדור ובחיי העולם הבא הדומה לטרקלין. "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה – מלמדנו ה"מסילת ישרים" – שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' ולהנות מזיו שכינתו ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא אך הדרך להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא העולם הזה.

הנושא את התואר "יהודי" צריך לדעת שלעשות חטא בעולם הזה זו בושה נוראה. זה להישרף באש. כל חיי העולם הזה ותענוגותיו אינם שווים לדבר אחד מן התורה. יהודה נתן לנו את הכיוון ואת הדרך איך צריך לחיות בעולם הזה על מה צריך להתאמץ. מה חשוב ומה לא חשוב.

יהודי צריך לחיות תמיד בהכרה שהוא כל הזמן בדרך למקום התענוג האמיתי והעידון הגדול. שהוא עכשיו בפרוזדור המוביל אותו לטרקלין. כשהוא מגיע להכרה הזו הוא יודע באיזו מידה יש לו להחשיב את חיי העולם הזה לעומת חיי העולם הבא. לחיות כמו יהודי זה לקבל פרופורציות על מה חשוב ומה לא חשוב. במה כדאי וצריך להשקיע ועל מה אפשר וכדאי לוותר.    

אחד הכוחות החזקים הטמונים ביותר בנפש האדם הוא שמרגיש את עצמו כעצמאי, שהוא היוזם והמוציא לפועל והמצליח. והוא נהנה מהישגיו. ואם להגיר את האמת, עיקר הנאתו הוא בזה שלפי דעתו הוא שהוציא את הדבר לפועל [ולא מישהו אחר]. הדבר שבעבורו הוא רץ ועמל ויגע הוא בדרך כלל פחות חשוב בעיניו, לאחר השגתו. מאשר עצם הצלחתו להשיג דבר שלא היה לו קודם לכן. ההרגשה שהוא אמר ונעשתה מחשבתו היא חשובה לו מהכול.

הרגשת העצמאות בעניינים הגשמיים טעות יסודה, כמאמר הכתוב (דברים ח, יא-יח): "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל…". ואם תאמר לכל הפחות המחשבה והיוזמה שלי הן – גם זה אינו [נכון], כי את המלים "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" תרגם אונקלוס "הוא דיהב לך עצה למקני נכסין" (הקב"ה נותן לך את העצמה לעשות דבר), הרי שגם "העצה" עצמה מה' היא! לשם מה אם כן ניתנה לאדם הרגשה חזקה זו? היא ניתנה עבור הבחירה. על האדם לדעת שבתחום הבחירה בין טוב לרע, שבעבורה נברא, הרי הוא ברשות עצמו לגמרי. וכל החוזק והתוקף של הכוח הזה נצרכים, כי בלעדיהם לא יצליח האדם במלחמה היצר. לו היו בני אדם מפנים רק מקצת מהיוזמה, המרץ והחריצות שהם משקיעים ב"מלחמת החיים" אל תחום המלחמה האמיתית, מלחמת היצר, אז היה עום מקבל פנים אחרות לגמרי.

קשה לנו לתפוס את הטעות שב"כוחי ועוצם ידי" כי כולנו נגועים בדבר ומדמים לעצמנו שאנו שולטים בסיבות ובפיקחותנו מנצלים אותן לטובתנו. אבל אם האדם רק יתבונן באמת, יראה שהוא בין הסיבות כסומא [עיוור] המגשש באפלה. כמה פעמים האדם נוכח לדעת שהסיבה בה תלה כל תקוותיו נכזבה וסיבה אחרת שלא החשיבה וגם לא חשב עליה היא שהביאה את מבוקשו?

וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה נג): "קומי [הגר] שאי את הנער [ישמעאל]… ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים; אמר רבי בנימין הכול בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם", מן הדא דכתיב [מאיפה הביא זאת, מהכתוב:] "ויפקח אלוקים את עיניה". כלומר: הבאר הייתה במקום, למעשה, לכתחילה, רק שהגר לא ראתה אותו. ומתי כן ראתה אותו? כשהקב"ה פקח את עיניה.

כל אחד יודע מניסיונו הוא, איך אפשר להשתמש בסיבה [מעשה] ידועה ולקבל תוצאות בדיוק הפוכות למה שהיה צפוי, כעין אחי יוסף שמכרו את אחיהם לעבד ועל ידי זה נעשה למלך. וכל זה בא ללמדנו שהסיבות העיקריות לכל מה שמתרחש בעולם הן סיבות רוחניות. מה שנראה לנו כסיבה אינה אלא כלי ואמצעי להגשמת התכלית הרוחנית, ולמען האמת הכוח הרוחני הוא המסובב ולא הסיבה היא העושה את הדבר.

דרך האמונה היא להתרכז ולהתבונן ולהבחין את הסיבות הרוחניות הפועלות בעולם, ולאן מוליכים אותו מן השמים, ולפי זה לכוון את מעשיו: ביודעו שכל השתדלותו יתירה על פי הסיבות הגשמיות המדומות יכולה להיות בסתירה עם האמונה. וכבר נתבאר בכמה מקומות שמידה זו מדויקת היא מאוד, והרבה תפילה והרבה סייעתא דשמיא נדרשות כדי להגיע אל אמיתתה. הרי גם יוסף הצדיק נענש בעוד שנתיים בבית הסוהר. לא מפני שביקש משר המשקים, כי כל אדם מצווה לעשות מעשים להצלתו, אלא "משום שתלה בו… לזוכרו" (רש"י סוף וישב) היינו משום שלרגע קט הביט לסיבה הגשמית והחשיב אותה ושכח לרגע שרק הסיבה הרוחנית – שהיא רצון ה' – היא לבד הפועלת בעולם.

היוצא מדברנו: אין האמונה דבר פשוט כלל: היא "מעשה אמן", ככלי זכוכית יקרה אשר לא יערכוהו פנינים: וכל מי שהוא אמן במלאכה זו הוא יבין יותר את ערכה. כתוב: "ויאמן בה' ויחשבה לו צדקה". הרי דבר שהקב"ה חשבו צדקה. ולמי? לאברהם אבינו! ראש המאמינים, ומה היה? האמונה. כל אחד אומר "הרי מאמין אני!" אבל מי שלא עמל וידע על זאת אי אפשר לו להיות מאמין אמיתי.

הדיבור הוא הדבר המרכזי בחיינו. בו אנו יוצרים קשר עם הסביבה, כך אנו מביעים את עמדתנו ובו אנו מבקשים צרכינו. אדם ללא כוח הדיבור או שיש בו את הכוח אך אינו מסוגל להביע את עצמו ולדבר בחופשיות, הרי שחייו קשים יותר.

הדיבור הוא חוש חשוב ביותר. אך האם אכן כה פשוט להשתמש בו? האם אנו משתמשים נכון בדבר החשוב והנחוץ כל-כך? כיום, שישנם אמצעי תקשורת המאפשרים לדבֵּר הרבה יותר מפעם, אנו מדברים בכל מקום גם במקומות שפעם לא דיברו בהם. מדברים גם בשעות ובהזדמנויות שפעם ידעו לשתוק בהם ולידום. אנו מדברים הרבה, עד שישנם פרסומות המכריזות אפשרות של "דבר כפי יכולתך". בשנים קודמות ראינו פרסומות ברוח "אכול כפי יכולתך", כיום הדבר תקֵף גם לעניין הדיבור.

הדיבור הארעי הזה, אשר אנחנו מדברים בו מכל מקום שהוא, גורם לשינוי השיחה עם הזולת. אדם גמר להגיד את הדברים ומסיים במהירות "טוב, יאללה ביי!". מנתק את השיחה בלא לתת זכות תגובה לצד שכנגד. ואולי רוצה הוא לומר דבר נוסף, להגיב על המשפט האחרון? הדיבור המהיר והשיחות הרבות שוחקות מעט את צורת השיח בין האנשים ואת תרבות הדיבור ביניהם. שלא לדבר על המלים הלועזיות = הרחוביות המיובאות מארצות שונות החודרות לתוך שיחתנו.

היום קשה יותר לדבר נכון, כיוון שאנו מדברים הרבה. לכן מסובך יותר לדבר רק דברים של טעם. מדברים הרבה ואין אפשרות להתבטא רק מתוך מחשבה, לשים לב לפני הדיבור על מה אנו עומדים להוציא מן הפה. קושי הסינון בדיבור המרובה, גורם שמדברים גם הרבה דברים של אִי-טעם, בלא מחשבה ובלא לשים לב מה אנו מוציאים מפינו. הדבר גורם לעתים קרובות לתקלות רבות ולאי הבנות מרובות בשל הדברים הלא מתאימים שנאמרים בהיסח הדעת.

וכך אומר הרמב"ם בפירוש המשניות, במסכת אבות פרק א' משנה יז: "כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע". וסיבת זה שרוב הדברים – תוספת מותר וחטא, כמו שאבאר עתה. כי כשירבה האדם דברים, יפשע על כל פנים. שאי אפשר שלא יהיה בדבריו, דיבור אחד שאין ראוי לאומרו וממופתי החכמים – מיעוט דברים וממופתי הסכלים – רוב הדברים, שנאמר "וקול כסיל ברוב דברים" עכ"ל.

כשאדם מדבר הרבה, אין לו את כוח הסינון לברור את דבריו. להתבונן על מה שהוא רוצה לומר, להגיד רק את הדברים הנצרכים להיאמר.

כדי שדברינו יהיו רציניים, כדי שיהיה משקל נכבד למה שאנו מוציאים מפינו, צריכים אנו לשים לבנו לדרך בה נשתמש עם הכלי החשוב הזה, הניתן לנו לצורכנו – הדיבור.

אם ניתן חשיבות לדיבורנו, גם אנו נעריך יותר את היוצא מפינו. אז, אף אחרים יתייחסו ביתר רצינו לנאמר על ידינו. לשם כך ראוי שהדיבור יהיה במחשבה, סוף דיבור במחשבה תחילה. לצורך מה אני מדבר, איך אני מוציא את הדברים מפי ואיך הם יתקבלו בעיני השומעים.

האם אני לא פוגע בדברי השומע? האם אני אומר את דבריי בצורה נכונה, שהשומע ירצה לקבל את שאמרתי ויבצע את בקשותיי והנחיותיי ללא מחשבה, כשהדברים זורמים בלא שימת לב? יש סיכוי גדול לתקלות או לחוסר התייחסות רצינית לנאמר. כדאי לעצור מעט לפני שמוציאים את הדיבור ולהעביר במחשבה נכונה את האמור לצאת כעת מהפה.

שמא תאמר קשה לדבר בצורה כזאת, להשקיע מחשבה על האמירות שלנו. ניתן לעצמנו לדבר בחופשיות, בלי מחשבה והתבוננות – "לדבר בכיף", כפי שרגילים היום להתבטא. אכן יותר קל ופחות מאמץ הוא לדבר בחוסר תשומת לב, אבל התוצאות שונות בתכלית אם מדברים בתשומת לב הראויה. אם לא, רק ההפסדים יכולים להיות גדולים.

כשאנו משוחחים, אין צורך להתלהם בשעת הדיבור. אין צורך בדרמה מיותרת כשמדובר בעניינים פשוטים אשר אינם נצרכים לזאת. נדבר תמיד עם המלים המתאימות, נשאר בפרופורציה המתאימה.

זכור לי מקרה לפני שנים, כאשר רציתי להסביר לאדם מסוים דבר פשוט והגיוני. הסברתי את הדברים בצורה דרמטית, במלים בולטות וחריפות שהיו מיותרות בהזדמנות זו.

השומע, אדם חכם, אמר לי: אני מבין את הדברים, אך מדוע אתה מדבר בצורה כ"כ נסערת ובמלים כל-כך "מפוצצות". האם חושב אתה שלא הייתי מבין אילו היית מדבר בצורה יותר רגועה ופשוטה. מאז לקחתי לתשומת לבי שאכן בכל הזדמנות צריך לדבר לפי העניין. אין צורך להוציא את כל המלים החזקות בשיחות ובדיבורים פשוטים. אולי, במקרים הללו, השימוש בהם ללא פרופורציה יכול אף להזיק.

ניתן בשיחתנו עם אנשים הגדרות נכונות למחשבותינו, הגדרות רגועות ופשוטות, מלים אשר ישקפו נכונה את שאנו רוצים להביע. לשמור את המלים הנרגשות, החריפות והנסערות רק למקרים חריגים. כאשר אכן הביטויים הללו נצרכים לצורך העניין, כדי שהדברים יתקבלו באותה עת.

אמירה, הנאמרת במלים רהוטות ובשפה יפה, נותנת נכבדות וחשיבות לדברים שלנו. אין צורך בשפה מליצית נכבדה ביותר, אבל שפה יפה ומלים נכונות מאפשרות לתת משקל לדברים הנאמרים. השומעים שמים לב שאנו נותנים חשיבות ורצינות לכל מילה המוצאת מפינו. גם שפה המתנהלת במילות סלנג ובשפה רחובית רדודה, מפחיתה מחשיבות ונכבדות השיח. שפה יפה היא ברמה שונה לחלוטין ואף מתקבלת יותר. ובכלל, צריך אדם להרגיל את עצמו לדבר בדרך אשר דבריו יתקבלו. הדיבור צריך להיות מכובד שניכר שמאחוריו עומדות מחשבה ושימת לב.

לא נדבר סתם כך, ללא אחריות. מתוך מחשבת ספק, האם דברינו יתקבלו או לא. אולי הדברים נאמרים נכון או שמא לא. האם אנו צריכים לומר או אין צורך.

הדיבור לא צריך להיאמר מתוך הנחת ספק כזו. הרבה תקלות יכולות להיגרם בצורת שיחה זו. חשיבות דברינו תופחת, לא יתנו משקל לדיבורנו. גם אנו עצמנו לא ניתן משקל לנאמר על ידינו.

נתנסח תמיד בצורה ובדרך אשר תאפשר לסובבים להקשיב לנו ולהבין אותנו, לעבד את דברינו ואותנו. יתרגלו שאנו מדברים מתוך היגיון. הדברים מבוססים, רציניים ויש לתת חשיבות לכל היוצא מאיתנו.

כך נוכל לעשות יותר בין האנשים, להשפיע ולהוביל את הפעולות שאנו חושבים לנחוץ לעשותם ולבצעם.

שטף המידע, חופש הביטוי, האפשרויות הרבות למילוי הזמן בעניינים קלילים ושובי עין – לכל אלו מתפתים הבריות ואף צורכים רבות מהם. אנשים שטופים בנהר ענק של חומר מידע ובילוי – מחשבים, רדיו דתי, עיתונות, סרטים מבוקרים וספרים – אלה המוגדרים כמיועדים לציבור שומרי התורה.

ודאי נסכים לכך שלא כל אלה עומדים בהגדרה של "הלכה למשה מסיני" – לא הכול נעשה לפי ההלכה וההשקפה שניתנה למשה רבינו. לא הכול עובד בקריטריונים של מסורת אבותינו מסיני. בחלקם גם מושגים חדשים אשר לא ידעום אומתנו. אפשר שאנו אף חשים זאת בעצמנו, רואים לנגד עינינו את המושכים החדשים החודרים למחננו. אשר אינם עומדים בתקן אשר חונכנו עליו – התקן המסור לנו מדור דור.

אך מה נעשה כאשר איננו עומדים בפני הפיתוי. הדברים צבעוניים ומושכי עין. לית מאן דפליג שהדברים מוגשים בצורה מעניינת ומסקרנת, ואילו אנו נצרכים למלא את עצמנו בבילוי כל שהוא. אנו לחוצים כתוצאה ממתח החיים, יש מרוץ גדול, יש עול וישנם קשיים בחיי היומיום. הננו מעוניינים להשתחרר במעט בעזרת הנושאים הקורצים הקלילים והמהנים אשר מובאים לפתחנו בצורה מושכת ומפתה.

כשאנו צורכים מכל זה, אנו חשים במילוי של חסר מסוים בתוכנו. הדברים מהווים פיצוי וניסיון להשקיט את עצמנו מהרעב אשר בתוכנו. רעב וחיסרון כלשהו אשר יש צורך להשביעו. שמא כדי לעמוד בפני הפיתוח הסוחף אותנו, והמתגבר בכל יום, צריכים אנו לעשות מעשה למלאות את המצברים הרוחניים שלנו, אשר בהיסח הדעת התרוקנו מעט.

לנו יש הרבה יותר. לנו יש גם יותר הנאה ושמחה כתוצאה מהערכים הייחודיים שלנו. לאנשים אשר קשורים לערכי האמת היהודים אין צורך כלל בתצרוכת, שרמתה דלילה המובאת אלינו מהעולם הגדול. הדברים שלנו מספקים וממלאים ביותר. אין צורך, שלא כאיש העולם, לחפש כל פעם חומר חדש למילוי הנפש הלא רגועה. אשר בכל פעם אינה באה עדיין על סיפוקה ומחפשת תמיד ריגושים ונושאים חדשים.

נהיה מעט יותר פנימיים. נתבונן כמעה על ערכי האמת, ניתן לעצמנו מעט מחשבה על הקב"ה. נהיה קצת עסוקים במחשבה על עצמנו ועל נשמתנו. נלמד מוסר, ספר מחשבה, פרשת השבוע עם פירושי גדולי הדורות. כל אחד מאיתנו יודע במה האפשרות למלא את המצברים המתרוקנים שלו. אכן לא פלא מתרוקנים – כתוצאה מטרדות החיים והעיסוקים הגשמיים הרבים שלנו. גם מצבר הרכב יש לדאוג למלאו מחדש כאשר הוא מתרוקן. נדאג גם לנפשנו היקרה למלאתה במטענים חיוביים. לעצור מדי פעם כדי להתעורר ולהתחזק.

כשאדם מלא בפנימיות, הרי שהוא שופע תחושות מרוממות. אין לו צורך להסתכל על כל דבר שפוגש ברחוב, גם לא לקרוא כל ספר הנקרה בדרכו. יש לו כוחות להתמודד עם עיתונות הזרה לו. אפילו כוח להתמודד עם סחף החברה, אשר רצה לראות סרט שאינו כשר כל צרכו וללבוש לבוש אשר לא תמיד מתאים לנו. יש לו תוכן פנימי אשר מאפשר להיות מסופק ורגוע. יש בתוככי הנפש סיפוק מרומם, שכל היודע והמבין מעט בסיפוק רוחני, יאמר שאין הנאה ושמחה אשר ישוו לה. צריך מעט לעורר את הלב, להסיר את אבק השגרה. לקבל טעם בתפילה, להיות קשוב וקשו ברוח, לחיות בתחושה של קשר לבורא עולם. לא לתת לתחליפים הזולים והפשוטים, אשר העולם ניזון מהם באין להם מזור רוחני אחר, למלא אותנו. אנו, אשר הקב"ה נטע אותנו בחיי עולם, איננו זקוקים לתחליפים עלובים אלה. איננו צריכים לחומרים, אשר רוח גויי הארצות ועמי הארצות שרויה עליהם. יש לנו את חיי המקור שלמנעם אנו מחפשים רק את האורגינל.

נשתדל להתמלא בכל זה. נחבר את המצברים ונמלאם בתכנים רוחניים אמיתיים ומקוריים. המושכים הללו אינם רק נחלתם של אנשים גדולים וצדיקים. יש חלק בכך לכל אדם מישראל – גדול וקטן. נעשה את המאמץ המתבקש, אז גם מובטח לנו ההבטחה הגדולה: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".