הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וכו' ויקוד העם וישתחוו" [שמות י"ב, כ"ז], ופרש"י, "ויקוד העם – על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". וצריך להבין, בשלמא בשורת הגאולה היא בשורה גדולה, שהרי במצרים סבלו עם ישראל מעינוי השיעבוד צרות וסבל נוראי, וע"כ קדו והשתחוו כשהתבשרו על בשורת הגאולה. אך מדוע קדו והשתחוו על בשורת הבנים. הא אין לך דור שנתברך בבנים כדור יוצאי מצרים שהיו יולדות ששה בכרס אחד. וא"כ, מה היה להם כ"כ לשמוח על בשורת הבנים?
וביאר מרן הגרא"מ שך זצ"ל, דהנה כשמתבוננים בדורנו, אין אנו רואים אבא שמוליד בן, אלא רואים אבא שמוליד אבא. הוא מוליד אדם עצמאי החי וגדל לו בתא נפרד, עורך מחשבות לעצמו ומגיע למסקנות משלו.
לא את האב מעניין מה עושה בנו, ולא את הבן מעניין מה עושה אביו, התא המשפחתי נהרס. וכמו שאומרים העולם, הם נפגשים רק בשמחות.
אמנם, התורה מתארת ילדים מסוג אחר. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם". והיינו, שהבן מתעניין במנהגי אביו, וחשוב לו להבין את דרכי האב וללכת בדרכיו.
וא"כ, זהו אכן דור של "בנים". וע"כ "ויקוד העם וישתחוו" על בשורת הבנים, שנתבשרו שבניהם ימשיכו בדרכיהם.
נמצאנו למדים, שאין ברכה גדולה להורים, מהיותם של צאצאיהם ממשיכים בדרכם הטובה שהנחילו להם. מאז ומעולם, היתה זו נחת הרוח האמיתית של היהודי. אדם שידע שהוא משאיר אחריו בנים ובנות שיגדלו לתורה וליראה, לא היה מאושר ממנו עלי אדמות. וככל שחזו לבניו עתיד יהודי גדול יותר, כך גם גדלה שמחתו, והוא עזב את העולם בחיוך.
ובאמת, ששלמותם הרוחנית של הילדים, היא היא ברכתם של ההורים. והראיה, מיעקב אבינו. שהרי נאמר [בראשית מ"ח, ט"ו-ט"ז], "ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלוקים הרועה אתי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ".
וצריך להבין, שהרי הפסוק מתחיל בכך שיעקב אבינו בירך את יוסף. ובסוף לא מצינו שבירך אותו, אלא בירך רק את מנשה ואפרים בניו?
אלא רואים כאן את היסוד הנ"ל, שאם שמם של אברהם ויצחק אבותינו נקרא על שמם של מנשה ואפרים, אין ליוסף ברכה גדולה מזו. והטעם הוא, ששלמותם הרוחנית של הילדים, היא היא ברכתם של ההורים.