הקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"ומשה היה רעה את צאן יתרו וגו' והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל; ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה; וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלוקים וגו'" (פרק ג פס' א-ד). והנה, מהלשון "אסורה נא ואראה" משמע שהיה ספק בליבו של משה רבינו האם לילך לראות אם לאו, והחליט שאכן ילך לראותו. ויש לידע במה נסתפק משה. עוד העירו המפרשים בלשון "וירא ה' כי סר לראות" דהרי 'סר' בדרך כלל משמעו הרחקה (במדבר טז כו ויעויין בחזקוני) [ולפיכך פירש רש"י "אסורה נא – אסורה מכאן להתקרב לכאן" דהוקשה, הרי משה התקרב ולא התרחק ולכך פירש שהתרחק ממקום שעמד קודם לכן], ומשה הרי התקרב לה' ולא להיפך.
ובמדרש (תנחומא; ב"ר ב ו) נחלקו כמה סר משה מדרכו "רבי יוחנן אמר ג' פסיעות פסע, ריש לקיש אמר לא פסע אלא עיקם את ראשו", ומכוח זה זכה למתנות מופלגות, דמבואר במדרש תנחומא שעד שהתקרב משה לסנה התגלה אליו מלאך, ומשפנה לסנה "א"ל הקב"ה נצטערת לראות חייך שאגלה אליך" ונגלה אליו הקב"ה בעצמו. ובמ"ר "אמר הקב"ה נאה זה לרעות את ישראל" שזכה להיות גואלן של ישראל בזכות פנייתו, ויש לידע במה נצטער משה בכך שפנה להסתכל על הסנה שמכוחם זכה למתנות שמים, והלא כל אדם שהיה רואה מחזה שלא כדרך הטבע היה בא לראותו.
והביאור בזה, ע"פ מה שמצינו בגדעון, שכאשר עם ישראל התענה תחת יד מדיין, קם גדעון וטען כלפי הקב"ה "אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם, אם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו כן יעשה לנו ואיה כל נפלאותיו" (שופטים ו יג וברש"י) ובזכות זה זכה ש"ויפן אליו" (פס' יד) ופירש רש"י "הקב"ה בעצמו" כלומר שמכוח טענותיו כלפי שמיא זכה לגילוי שכינה. והביאור בזה שבוודאי אין לאדם להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אולם מי שאוהב את עמו של ה' ואהבתו כה גדולה עד שכאשר רואה בצרתם זועק מדם ליבו וטוען כלפי שמיא – הוא האדם שהקב"ה חפץ בו למנהיג, לפי שטענות אלו שבאות מלב טהור ומתוך השתתפות בצער עם ישראל, יש בהם כח לעורר את מידת הרחמים (שמו"ר ו א).
ועתה נבוא לבאר את עניין האש והסנה. מוצאים אנו שכבר בתחילת דרכו היה משה רבינו משתתף בצערן של ישראל כמבואר בתורה (א יא) "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" וברש"י "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם", ומאידך הוקשה לו על הנהגתו של הקב"ה במה נשתנו עם ישראל שסובלים כל כך, ולפיכך כאשר ראה שיש מלשינים בעם ישראל אמר "אכן נודע הדבר" (ב יד) וברש"י "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל וגו' אבל רואה אני שהם ראויים לכך", ובכך הצדיק את הנהגת הקב"ה. אולם, לאחר שברח ממצרים ושהה במדין כשישים שנה, התבונן בעצמו מדוע "הסנה בער באש והסנה איננו עוכל" וביארו חז"ל (שמו"ר ב ה) שהסנה משל לישראל והאש משל למצרים. והרהר משה ואמר שעל אף שישנם חוטאים בעם ישראל, מכל מקום כיצד הצרות והעינויים של המצרים בישראל כל כך הרבה שנים לא הועילו לכפר על חטאי הרשעים ולהושיע את ישראל.
והנה, מחשבות אלו הרי הם כהרהור אחר מידותיו של הקב"ה, והסתפק משה ותהה האם מותר לו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה ולטעון מדוע לא יבער הסנה, ואין הכוונה להבטה גשמית על סנה שבוער אלא הוא כמשל לחֶקר אחר מידותיו של הקב"ה. והכריע משה בדעתו "אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה" שאכן יש לחקור דבר זה, ולפיכך נופל לשון "אסורה נא" שהוא לשון התרחקות, שכביכול התרחק משה מאת ה' [ויש מי שאומר שפסע ג' פסיעות, כלומר התרחקות גמורה דג' פסיעות הוא שיעור הסתלקות מהעומד לפני ה', ויש מי שאומר שרק עיקם את פניו, כלומר שרק הסתפק בדבר זה], וכיון ש"וירא ה' כי סר לראות" שמרוב אהבתו ודאגתו לישראל טוען בשבילם טענות כלפי שמיא אזי "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה" זכה להתגלות ה' וזכה להנהיג את ישראל, לפי שאלו הם המנהיגים הרצויים לפני ה' (זכרון משה).