הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
הרעיון הציוני החל להתפתח באירופה באמצע המאה ה-19, בעיקר בהשפעת אביב העמים. בתחילת התפיסה הציונית עמדו ארבעה, שנקראו "מבשרי הציונות" על שם כך שבישרו את הרעיון הציוני.
הרב יהודה אלקלעי, מחבר הספר "מנחת יהודה" שעסק בעניין העלייה הציונית בעקבות עלילת דמשק, היה מרבני סרבייה, שנשלטה באותה התקופה ע"י האימפריה העות'מאנית. בספרו שיוצא לאור ב-1840, הוא עוסק בעלייה לציון. הוא היה למעשה הראשון שהחל לעסוק בתחום הציוני וברעיון הציוני המודרני.
הרב צבי הירש קלישר, מחבר הספר "דרישת ציון" שפורסם ב-1862, גם הוא עסק רבות בנושא העלייה לארץ ישראל, הן מהפן הלאומי שלה והן מהפן הדתי שלה – התיישבות בארץ הקודש. יחד עם חברו הקרוב הרב אליהו גוטמכר (על שמו הקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן) שגם הוא נחשב לאחד ממבשרי הציונות, הוא רקם את רעיון העלייה לארץ ישראל והתיישבות בה, תוך כדי שהוא משתף בכך את גדול הדור – הרב עקיבא איגר.
משה הס, חיבר את הספר "רומי וירושלים" שעסק רבות בנושא הציונות והעלייה לירושלים כהשלמה לאומית של החברה היהודית בגולה. ספרו פורסם גם הוא ב-1862 וראה חשיבות לאומית בעלייה לארץ ישראל. בניגוד לשלושת הרבנים האחרים, הס לא היה דתי אלא משכיל, וגם הוא, כמוהם, רצה לשכנע את הציבור להתחיל בעלייה לארץ ישראל.
שני הרבנים – אלקלעי וקלישר – עסקו בעניין הרעיון הציוני מהפן הדתי והפן הלאומי גם יחד. עמדתם הייתה כי הבאת הגאולה הנצחית תבוא בשני שלבים – השלב הראשון הוא "השלב הטבעי" בו עם ישראל יחזור לאדמתו, והשלב השני הוא "השלב הנסי" – בו הקב"ה יעשה את נס הגאולה השלימה.
כלומר, לסיכומו של עניין, ההסתכלות של הרבנים הללו הייתה כמובן עפ"י התורה וההלכה, ועל-כן הרעיון הציוני בבסיסו הוא רעיון דתי שבתחילה לא הייתה מחלוקת עליו. מצד שני, הרעיון הציוני טרם תפס תאוצה וטרם שלהב את ההמונים, וייתכן שגם בשל כך ההתנגדות בשלב זה עדיין לא בשלה.
הלאומיות החילונית מתעוררת
פעולתם של מבשרי הציונות לא נשאה פרי באופן ממשי, אולם בעקבות התעוררות העמים האירופאיים באביב העמים, ובעקבות ספריהם של שלושת מבשרי הציונות – החלו לצוץ בעיירות, בכפרים ואפילו בערים ברחבי אירופה, ובעיקר במזרחה, אגודות ציוניות. אגודות אלו היו סניפים שטנים של מספר בודד של יהודים שעסקו בעיקר ברעיון הציוני מן ההיבט הלאומי שלו. עם זאת, החברה היהודית באותן מדינות הייתה ברובה עדיין שומרת מסורת, ועל כן גם אופן הפעולה של אותן קבוצות היה עפ"י המסורת, ברוב המקרים.
אירועי סופות בנגב, אחד מהפוגרומים הידועים כנגד היהודים ב-1881, הוביל לשינוי מעשי של אותן קבוצות. בעקבות הפוגרום, החלה עלייה המונית ראשונה אל ארץ ישראל. החל משנת 1882 ועד סוף 1903 עלו לארץ ישראל כשבעים אלף יהודים, מספר עצום בקנה מידה בימים ההם.
רוב אנשי העלייה הראשונה בשנים אלו היו דתיים, והם עלו לארץ מטעמים דתיים של יישוב הארץ, תוך עבודת האדמה. אלא שאחת הקבוצות – ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) – הייתה קבוצה חילונית במטרה להכעיס, והם ניסו לפעול להתחלת ביסוס החילון בארץ ישראל, מה שגרם, כמובן, לאנשי היישוב היהודי בארץ-ישראל (המכונה בימים ההם "היישוב הישן", כדי להבדיל אותו מן "היישוב החדש" שנרקם בא"י) – לצאת בקיתונות רבים כנגד חילול השבת בפרהסיא שמבצעים אותם אנשי קבוצה קטנה, שמנתה כעשרים איש בסה"כ.
אולם מעשיהם של הביל"ויים הייתה למעשה חוד החנית אותה ביקשו לאמץ בהמשך מנהיגי הרעיון הציוני – יצירת חברה חילונית, משכילה, שאין בינה לבית דת יהודית דבר וחצי דבר. רבני היישוב הישן כ"כ זעמו על חבורת ביל"ו, שהם כתבו לרב מוהליבר, המזוהה ביותר עם העלייה הראשונה: "אם באו אלה כדי לחלל את השבת בפרהסיא בארץ-ישראל – מוטב היה לו היו נשארים באירופה".
חיבת ציון מתפרקת
ב-1884 הקים יהודה לייב פינסקר, משכיל יהודי, את ארגון "חיבת ציון" יחד עם הרב שמואל מוהליבר. ארגון זה נועד למעשה גם לסייע ליהודים שעלו זה מכבר לארץ-ישראל וגם לסייע בהכנת הלבבות ובהכשרה המעשית של העולים העתידיים לא"י. הארגון, כאמור, נוהל על ידי השניים – יהודי משכיל ורב יהודי מהידועים בתקופה זו. המטרה הייתה למעשה משותפת – העלייה לארץ ישראל היא גם מבחינה דתית וגם בחינה לאומית-חילונית.
אולם בפועל, הארגון קרס לתוך עצמו בשל אי הסכמה בין הצדדים – הדתיים והחילוניים – ונוצר, למעשה, ואקום גדול בהמשך הנהגת הרעיון הציוני. עם זאת, יש לציין כי ארגון חיבת ציון, סייע רבות למתיישבים בא"י ובעיקר ביצירת הקשר בין המתיישבים בארץ לבין הברון רוטשילד, על מנת לסייע למושבות שקרסו באותו הזמן מבחינה כלכלית. למעשה, זו הייתה ההצלחה היחידה של הארגון הזה.
לאחר התפרקות חיבת ציון, במשך כעשר שנים, העלייה הראשונה עדיין אמנם המשיכה, אולם הרעיון הציוני לא התקדם עוד, ולמעשה המתין עד הקמת התנועה הציונית ב-1897.
הרצל והתנועה הציונית
כניסתו לתמונה של בנימין זאב הרצל בעקבות משפט דרייפוס ופרסום ספרו "מדינת היהודים", עורר גל התנגדות עזה מצד היהודים האורתודוקסים. תפיסתו של הרצל עוד בטרם פרשת דרייפוס הייתה שהפתרון היחיד לבעיה היהודית באירופה היא למעשה התנצרות של כל היהודים. פתרון זה, כמובן, לא יצא לפועל. בעקבות פרסום ספרו, מדינת היהודים, ובעקבות ההכנות לכינוס הראשון בבזל ("הקונגרס הציוני בבזל") – רבנים אורתודוקסים תקפו בחריפות את רעיונותיו, אשר למעשה עקרו את הדת מחיי היומיום של היהודי והתעסקו רק בענייני הלאום.
עם זאת, גם בקונגרס הציוני הראשון בבזל, ב-1897, נכחו רבנים אורתודוקסים בעלי שם וכאלו המוכרים בציבור, אולם, עד מהרה הבינו אותם רבנים, וכמוהם המנהיגים הרבנים האורתודוקסים – לאן "נושבת הרוח" מבחינת התנועה הציונית.
התנועה הציונית נתפסה כתנועה חילונית המבקשת למחוק את הזהות הדתית מחיי היהודים, ולמעשה להביא לגל חילון נוסף, אחרי שהחברה היהודית באירופה כבר עברה גל של חילון, השכלה ורפורמה. הרבנים החרדים כולם ראו בתנועה הציונית המשך ישיר לתנועת ההשכלה ולתנועה הרפורמית. מתוך כך החלה התנגדות עזה לכל קשר עם התנועה הציונית, מוסדותיה ואנשיה. הרצל עצמו נתפס בציבור האורתודוקסי החרדי כ"אבי-אבות-הטומאה", וכמו משה מנדלסון, שעמד בראש תנועת ההשכלה, ואברהם גייגר, שעמד בראש התנועה הרפורמית – כמי שמבקש להחריב את היהדות המסורתית.
הרב ריינס מצטרף לתנועה הציונית
הסיעה הדמוקרטית בתנועה הציונית, בה היו חברים חיים ויצמן, מרטין בובר, ליאו מוצקין והידוע מכולם – אשר צבי גינצברג המכונה 'אחד העם', הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. סיעה זו בתנועה, סבר כי התנועה הציונית לא צריכה להתעסק רק בעניינים מדיניים, אלא גם בעניינים חינוכיים ותרבותיים, מתוך אמונה כי צריך להפריד בין הלאום היהודי – התרבות, ההיסטוריה, השפה וכו', לבין הדת – כל תחומי ההלכות והמסורת. ב-1901 דרשה הסיעה הדמוקרטית שהתנ"צ (התנועה הציונית) תעסוק באופן ברור ומתוכנן גם בתחומי החינוך והתרבות, ותשקיע בכך משאבים.
מבחינת התפיסה החרדית אורתודוקסית – הייתה זו הוכחה לרצונה של התנ"צ מאז ומעולם – לחלן את היהודים ע"י חינוך ותרבות שזרים לעולם היהודי. למעשה, בשלבים אלו התנ"צ פעלה רבות באופן אנטי-דתי. ומכאן למעשה נפרדו דרכיהם באופן כמעט מוחלט של החברה החרדית אורתודוקסית לבין חברי התנועה הציונית. אולם יהודים דתיים בתנועה הציונית שלא הסכימו עם דרכה של הסיעה הדמוקרטית, האמינו כי הקמת סיעה דתית בתנועה הציונית – יוביל לשינוי חיובי. הרב ריינס, רב יהודי אורתודוקסי, עמד בראשם של דתיים בתנועה הציונית והקים את הסיעה הדתית בתנועה הציונית – "מרכז רוחני יהודי" – המזרח"י. לטענתו של הרב ריינס, שילובם של הדתיים בתוך התנועה הציונית, בניגוד לעמדת החרדים שדרשו להתנתק ממנה לחלוטין, היא זו שתוביל להפחתת יחסה האנטי-דתי של התנ"צ. בנוסף, טען הרב ריינס כי הצטרפות לרעיון הציוני שהולך וצובר תאוצה במהירות – תסייע להגשמת החלום הציוני היהודי – עלייה לארץ.
מכאן המחלוקת החריפה מול התנ"צ הפכה להיות לא רק מול התנ"צ אלא גם מול חברי המזרח"י, שבהמשך יהפכו לזרם ה"דתי-לאומי", או בהגדרה המלאה: הציונות הדתית לאומית.
שונאים, סיפור אהבה
יחסיהם של הרבנים החרדים עם התנועה הציונית ידע עליות ומורדות עם השנים. הרבנים ההונגרים, ובראשם בעיקר האדמו"ר הרב יואל מסאטמר – פעלו נחרצות כנגד התנועה הציונית. טענתם העיקרית הייתה כי "הציוניים" עוברים על השבועות אותן השביע הקב"ה את ישראל עפ"י הגמרא: לא תעלו בחומה ולא תזרזו את הקץ. התמורה היא שבועתו של הקב"ה בישראל – שהוא ישמור על עם ישראל מפגיעה בהם ע"י האויבים. רבים ממתנגדי הציונות "מוכיחים" את טענתם כי השואה הייתה הוכחה לעמידתו של הקב"ה בתנאים אלו – אתם עליתם בחומה, כלומר: עליתם לא"י לפני ביאת המשיח, ואתם קירבתם את הקץ, בכך שלמעשה עשיתם פעולות על מנת לעלות לארץ, ולקיים את הריבונות של ישראל על ארץ ישראל – אזי אני מקיים את הבטחתי ולא מונע מעמי העולם לפגוע בכם.
יש לציין שביקורת רבה מצד אותם חוגים אנטי-ציוניים הופנתה גם כנגד החרדים אשר לא פעלו נחרצות כנגד התנועה הציונית, ואף שיתפו פעולה איתה באופנים שונים. עם זאת, יש להבין כי רוב-רובם של הרבנים החרדים התייחסו אל התנועה הציונית ב"כבדהו וחשדהו". בחלק מהמקרים שיתפו פעולה ובחלק מהמקרים לא שיתפו פעולה. ייתכן לומר שזהו הסטטוס-קוו בין הרבנים החרדים, בכללם, לבין הנהגת מדינת ישראל.
יחסי חרדים ומדינת ישראל
רבה של הקהילה החרדית ככללה לאחר השואה, בארץ-ישראל, היה הרב אברהם ישעיהו קרליץ המכונה "החזון אי"ש" על שם ספרו. נכון שהיו אדמו"רים שהגיעו לא"י לאחר השואה או שחיו כאן עוד לפניה, אולם דמותו של החזון איש (החזו"א) הייתה הבולטת ביותר בכל הקשור ליחסי חרדים ומדינת ישראל. לא בכדי החרדים משתמשים רבות במשל שלו על "העגלה הטעונה" מול "העגלה הריקה" במשל מול החברה החרדית הטעונה בערכים, מסורת ואמונות, לבין זו של החילונים – שהיא ריקה ופוחזה. לא בכדי מביאים החרדים כל עת אפשרית את המעשה הידוע בו ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הגיע אל החזון איש על מנת להיוועץ עמו בנושאים של דת ומדינה, ונאלץ להמתין לחזון איש עד שיתפנה, אקט לכאורה משפיל. הסיבה הייתה כיוון שהחזו"א למד תורה באותו הזמן ולא הסכים להפסיק את החברותא שלו, למרות שראש הממשלה המתין. ויש להבין כי מבחינה חרדית לימוד התורה הוא חלק ממאפייני החברה החרדית באופן מובהק – התורה חשובה היא יותר מכל דבר אחר בעולם, כפי שנאמר במשנה "ותלמוד תורה כנגד כולם".
תפיסתו של החזו"א, והיא למעשה זו שהושרשה בציבור החרדי עד שנים אלו, היא שעל הציבור החרדי להיות שותף במידה זו או אחרת בחיים הפוליטיים הישראליים, בעיקר על מנת לשמור על כך שלא יפגעו בחיי התורה של החרדים. בין היתר, השיג החזו"א הסכמתו של בן גוריון למתן פטור לאברכים, מה שמעורר עד היום דיון רב, ועוד נעסוק בכך בהרחבה.
זאת ועוד, הציבור החרדי, עפ"י תפיסתו של החזו"א ומאז ועד היום, מבקש להיבדל מהתרבות החילונית, אותה הוא רואה כפסולה, ולשמור על אוטונומיה דתית-תרבותית משלו, ומכאן – להיאבק בכל דרך שמאפשרת חדירה של תפיסות הסותרות את האוטונומיה דתית-תרבותית הזו.