השיעור השבועי: פרשת בשלח

שירת הים – עבר הווה ועתיד

מדוע הוצרכו לנס קריעת ים סוף?

פרשת בשלח היא פרשת היציאה ממצרים בפועל, והנקמה במצרים שסופה בשירת הים – שבת שירה. עם ישראל יוצא לדרך לאחר שנה של נגוף ורפוא, שהיו מגיפות ומכות למצרים, ולעם ישראל רפואה, והם מתעלים ומתעלים מרגע לרגע באמונה בכל הדרגות, תחילה אני ה', ושנית "אני ה' בקרב הארץ" – שיש הנהגה והשגחה פרטית בכל דבר ודבר, ושלישית "אין כמני בכל הארץ" – בעל הכוחות כולם, וכך בכל עשרת המכות עד המכה העשירית שבה הקב"ה נגלה במצרים, אני ולא מלאך אני ולא שרף, גילוי שכינה ומורא גדול.

ומאידך ראו אף דבר נורא שאי אפשר לתארו. הייתה מגיפה גדולה במכת חושך, שבה מתו שמונים אחוז מעם ישראל, כך שלכל אחד מעם ישראל היה בני משפחה שמתו במכת חושך, והוא יוצא ממצרים בתוך השלושים לפטירת קרוביו, אך עם ישראל לא נשבר כי הוא יודע שקרובו שמת לא רצה לצאת ממצרים, ולא רצה להיגאל, ולכך אינו ראוי להייגאל, ונמצא שעם ישראל ראו את השגחתו המיוחדת של בורא עולם שכל מי שרצה להיגאל, אכן נגאל, אך כל מי שלא רצה להגאל, מת במכת חושך.

ולמרות אמונתם החושית, מתחילה הפרשה (שמות יג יז) "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". יש כאן פחד שבראותם מלחמה ישובו למצרים. ומוסיפים הראשונים שעם ישראל בדרכם להר סיני לקבל את התורה, אך אין הדבר אפשרי אם לא יתעוררו בדרך בים סוף, ולכך "לא נחם דרך ארץ פלישתים".

וטעם הדבר שהוצרכו לניסים בים סוף כהכנה לקבלת התורה, שהרי יצאו ממצרים בחיפזון, ואמנם רובו של העם היה ראוי לקבלת התורה, אך חלקם היו במ"ט שערי טומאה, ואף קרובים לשער החמישים, ואם היו נשארים עוד מעט זמן במצרים היו שוקעים לתוכו ללא יכולת לצאת מטומאתו, ולכך כדי שיהא שם 'עם ישראל' שאינו מתקיים ללא שישים ריבוא, יצאו ממצרים בחיפזון, קודם שיפלו לתוכו, ועליהם חששו שירצו לשוב למצרים בראותם מלחמה, ועל כן הוצרכו לניסים בים סוף, כדי שכל אלו יתעלו וייחלש החשש שישובו למצרים, ויהיו ראויים לקבל את התורה, והם אלו שלושת אלפים איש שלבסוף נכשלו בעגל, מחמת החוסר באמונתם בקב"ה.

ארבע כתות בעם ישראל

אומר הפסוק: "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים… ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו… וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירת לפני בעל צפן". עם ישראל חנו מול פי החירות – חירות מעבודה זרה, ומאידך למצרים היה כוח של בעל צפון שנשאר מכל אלוהיהם, כדי להטעותם שיחשבו שיש בו ממש ויטעו אחריו, ויתחזק ליבם לרדוף אחרי עם ישראל עד שיטבעו בים.

ומיד לאחר מכן "ופרעה הקריב", מקשה רש"י 'היה לו לכתוב ופרעה קרב, מהו הקריב?' ובמדרש רבה (כ ה) מבאר 'אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו', דהיינו שפרעה ברדיפתו אחר עם ישראל, קירבם לאביהם שבשמים, וכך מוסיף הפסוק: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם" ומבאר רש"י 'בלב אחד כאיש אחד' – ומיד: "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". למדים אנו שאחר כל הניסים וכל הנפלאות שהיו במצרים, עדיין קיים "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים" – שקיים חשש גדול שישובו למצרים, מחמת פחדם מהם.

אומר המכילתא (יד יג)

למה היו ישראל דומין באותה השעה, ליונה שפרחה מפני בן הנץ, נכנסה לה למערה לנקיק הסלע, ונחש מכונן לפנים ממנה, ליכנס לפנים אינה יכולה מפני הנחש, לצאת לחוץ אין יכולה מפני בן הנץ, והייתה צווחת ומטפחת בגפיה כדי שישמע בעל השובך ויבא, כך כיון שראו ישראל ים סוגר ושונא רודף, נשאו עיניהם בתפלה, ועליהן מפרש בקבלה "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שיר השירים ב יד) 'כי קולך ערב' – בתפלה 'ומראך נאוה' – במעשים.

ובמצב שכזה היו ארבע כיתות בעם ישראל. אומר הפסוק "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר". משמעות הפסוק שעם ישראל פחדו מהמצרים ולא הועילה האמונה מכוח הניסים והנפלאות במצרים שיהא בסדר, אמרו ישראל כבר אמרנו לך במצרים שנלך אחריך, אך ידענו שבסוף נמות במדבר, ויש שאמרו אנו הולכים למות ולכן אנו מעדיפים ליפול לים שלא יעשו בנו המצרים שפטים, ויש שאמרו נשוב למצרים, ויש שאמרו נתפלל לקב"ה. ונמצא שאמרו ישראל את כל האפשרויות שיש בדרך הטבע.

מביא המכילתא שענה להם הקב"ה:

בארבע כיתות עמדו ישראל על הים. אחת אומרת: ניפול לים, ואחת אומרת: נחזור למצרים, ואחת אומרת: נעשה מלחמה, ואחת אומרת: נצווח כנגדן. זו שאמרה ניפול לים "התיצבו וראו את ישועת ה'". זו שאמרה נחזור למצרים "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם". זו שאמרה נעשה עמהן מלחמה "ה' ילחם לכם". זו שאמרה נצווח כנגדן "ואתם תחרישון".

הקב"ה משיב כנגדם אין מה לסמוך על דבר הטבע, אני אוביל את העניינים. אך משה רבינו החל להתפלל, אומר לו הקב"ה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" מבאר רש"י 'למדנו, שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה. דבר אל בני ישראל ויסעו. אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם'.

קריעת ים סוף – לחזק האמונה

ולכך "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה". משמעות לשון הפסוק "בתוך הים ביבשה", שאמר להם הקב"ה שיכנסו לים בדעה שהם בתוך היבשה, וברמב"ם מצייר היאך הלכו בים סוף, שהלכו בחצי עיגול ויצאו ונכנסו באותו הצד בי"ב גזירים, ונמצא שהפנימיים נכנסו לעומק הים בסיבוב גדול, והחיצוניים עשו סיבוב קטן, ומשכך שאין צורך בחציית ים סוף, ולמדים אנו שהייתה מטרה בניסים שבים סוף, והיינו מטעם שתתחזק האמונה בליבם ויעלו ויתעלו בדרגתם, וילמדו שאין לעם ישראל מהלך טבעי, וקיים רק מהלך ניסי, שילכו בים אך ייחשב הדבר כהולכים ביבשה, שקפץ נחשון בן עמינדב, ואחריו שבטו – שבט יהודה, ואחריהם שאר העם שהלכו במים עד חוטמם, כך שמטרת קריעת ים סוף שידעו שעם ישראל מתהלך במהלך ניסי.

וכן מצינו באבות דרבי נתן (לג) ובפרקי דרבי אליעזר שהיו המים כמין נד, אך מעליהם היה מים, והלכו ישראל מתחת מנהרת המים בלא פחד, כיון שידעו ובטחו שהקב"ה יצילם, וכל מטרת קריעת הים היא לראות את ניסיו של הקב"ה וכסנה שבוער באש ואיננו אוכל, שבא ללמד שעם ישראל נשרף ונרדף, אך נשאר חי וקיים, כיון שהשנאה שירדה לעולם במעמד הר סיני אין לה טעם והסבר, וכל מהלכו של עם ישראל בגלות אינו הגיוני, אלא הוא ניסי.

וכך אומר רבי יעקב עמדין בסידורו בית א-ל: חי נפשי שהניסים האלו שאנו רואים שעם ישראל קיים באלפיים שנות גלות, אף על כל הגזירות והשמדות והשריפות, ואף שאימפריות נעלמו ואילו עם ישראל עודנו חי קיים, חי נפשי שהניסים הללו יותר גדולים יותר מכל הניסים שבמצרים, כי אין זה דרך ההיגיון, והיינו כי הולכים בדרך ה' שעל פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, וכשהולכים בצורה שיטתית בדרך התורה, יש ניסים כנגד דרך הטבע, וכקריעת ים סוף שהלכו על פי ציווי ה', ונקרע להם הים שלא כדרך הטבע.

שירת הים

ואחר שעברו את הים, שרו ישראל את שירת הים. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". וכך אומרים אנו בתפילת שחרית: תהילות לא-ל עליון ברוך הוא ומבורך משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם: "מי כמכה בא-לים ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהילות עשה פלא". שירה חדשה שבחו גאולים לשמך על שפת הים יחד כולם הודו והמליכו ואמרו: "ה' ימלוך לעולם ועד".

אומרים אנשי כנסת הגדולה שעם ישראל היו בשמחה רבה ביציאתם מעם סוף ואמרו "מי כמכה בא-לים ה'". והוסיפו שירה חדשה שהיא "ה' ימלוך לעולם ועד", ולכאורה מה התוספת שירה חדשה, וכי יש שתי שירות? וכן מה מתחדש בשירה זו?

הנה בפסוקי השירה אמרו ישראל "מרכבת פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טבעו בים סוף… וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נזלים קפאו תהמת בלב ים", ואף נתנבאו "אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי" – דהיינו עם ישראל הגיעו לדרגת נבואה ודבריהם נכתבו כתורת ה', והם ידעו מה חשבו המצרים. ולכאורה דברי המצרים הם פלא, אחר כל מכות מצרים שסבלו כל כך, עדיין הם בטוחים שינצחו את ישראל? ועונים ישראל: "נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים". ועל כך שרו "מי כמכה בא-לים ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהילות עשה פלא" וכל מה שאמרו עד כעת הוא הקדמה עד כמה גדולים ניסי ה' בים, ועל כך שרו שירת "מי כמכה".

ומוסיפים על ניסי ה' שבארץ: "נטית ימינך תבלעמו ארץ", ואף על חסדו יתברך שמנחם במדבר בדרך לארץ ישראל: "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך", וממשיכים לתאר את פחד האומות כולם מעם ישראל, "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען", ולכאורה מהיכן ידעו זאת? ומסיימים "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" – הם מבקשים שהקב"ה יביאם ויטעם בהר הבית ויבנה את בית המקדש שכוננו ידיך שהוא בית המקדש שעתיד להבנות במהרה בימנו. וכעת הם שרים "ה' ימלוך לעולם ועד".

ונמצא שההקדמה לשירה השנייה היא מה שיקדם לגאולה העתידה, שהרי הם מתארים את פחד אדום ומואב שאינם משבעה עממין שבארץ ישראל ואלו יכבשו רק בגאולה העתידה, ועליהם ביקשו "תפול עליהם אימתה ופחד" – ועל כך אמרו "ה' ימלוך לעולם ועד".

שירת ה' ימלוך – שירת העתיד

והדבר תמוה היאך ניתן לשיר שירה על דבר שעדיין אינו קיים? וידועים דברי הרב מבריסק שביאר את הפסוק (תהילים יג ו) "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי". שאני בוטח בחסד ה' ויגל ליבי בישועה, אך אשירה לה', רק כשגמל עלי, אך כל עוד לא גמל עלי לא ניתן לשיר, וכמו שאי אפשר לשיר על הכלה ללא חתן, וכך לשון הגמרא בבבא מציעא (דף כו.) כשיר כשורה שהוא כעיגול – סגירת מעגל, ורק מצב שכזה יתכן להקרא כשיר, ומשכך כיצד שרו על הדבר העתידי?

הנה בתפילת מעריב מתפללים: וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו. ומלכותו ברצון קבלו עליהם משה ובני ישראל לך אנו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם: מי כמכה בא-לים ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהילות עשה פלא. מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה א-לי ענו ואמרו: ה' ימלוך לעולם ועד.

אלא החילוק בין שתי השירות זועק לעין. בשירת "מי כמכה" נאמר ומלכותו ברצון קבלו עליהם – קבלת עול מלכות שמים, אך בשירת "ה' ימלוך לעולם ועד" נאמר מלכותך ראו בניך – ראיה בעין. מכאן אני למדים שעם ישראל באומרם שירה חדשה הגיעו לדרגה גבוהה כמו אותה דרגה שיגיעו לעתיד לבוא, ולכן אמרו "מלכותך ראו בניך", דהיינו הגיעו לדרגת ראיה של מלכותו יתברך, כמו שיהיה לעתיד לבא כמש"כ (דברים כח.י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", ואף שלמשה רבינו נאמר (שמות לג כג) "וראית את אחרי ופני לא יראו", אך עם ישראל בים סוף זכו וראו את מלכותו יתברך – "זה א-לי ואנוהו" כאדם המורה באצבע, כי כאן הגיעו לדרגת העולם השלם, ונסגר המעגל, וניתן לשיר שירה ולומר "ה' ימלוך לעולם ועד".

וזהו מה שאמרו חז"ל (מכילתא בשלח ג.) "ראתה שפחה על הים יותר משראה יחזקאל בן בוזי", ומהי ההדגשה בראייה זו של יחזקאל הנביא שראה יתר משאר נביאים? אך למתבאר, יחזקאל בן בוזי נתנבא על הבית השלישי, וראה בנבואה את מה שיהיה לעתיד לבא ש"והיה ה' למלך על כל הארץ", ובהגיעם לתיקון השלם ראתה שפחה על הים יותר משראה יחזקאל, וראו כאן בחוש את מלכות ה' ה' בעולם, ולכך התפללו על הגאולה השלימה, שיכנסו לארץ ישראל ויבנה בית המקדש, ולא תיארו לעצמם שיחטאו בעגל וישברו הלוחות ויגזר עליהם שעבוד מלכיות.

ומעתה זהו שכתב רש"י "אז ישיר" – 'מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה', דהיינו שמלשון ישיר ולא שר למדים אנו שישיר לעתיד לבוא, ולמתבאר כיון שהיו בדרגת לעתיד לבוא, יכלו לרמוז על התקופה של לעתיד לבא, ואכן מכאן רמז לתחיית המתים שלעתיד לבוא, כיון שהקב"ה גרם שיבואו לים סוף שידעו שאין לעם ישראל מהלך טבעי, והכל בדרך נס, וזכו להגיע לדרגת לעתיד לבוא, כדי שידעו עד היכן ניתן להגיע, וכך ישאפו להגיע למעמד הר סיני בכוחות עצמם, וכתינוק שלומד את כל התורה כולה ומשכחים ממנו, כדי שידע לאן לשאוף, ועד היכן יכול להגיע, כך ישראל הביאם הקב"ה אחר קריעת ים סוף לדרגת לעתיד לבוא, כיד שידעו עד היכן ניתן להגיע, ומהו המצב שעליהם לשהות בו במעמד הר סיני.

הודאה על הצער

אומר הבית הלוי (שמות טו א)

איתא במדרש (שמו"ר כג ג) אמר משה ב'אז' חטאתי שאמרתי (שמות ה) "ומאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה", ב'אז' אני אומר שירה.     [משה בא לפרעה לבקש לשחרר את ישראל, ואמרו לו השוטרים "הבאשת את ריחנו", יוצא משה ואומר לקב"ה "ומאז באתי אל פרעה הרע להם הזה", ואומר רש"י 'הרהרת על מדותי… לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ' – אמר לו הקב"ה אתה מקשה אחר מידתו, אף שמקשה אתה מתוך כאב, אך אינך מבין מה היא מטרתי, ולכך תיענש ולא תכנס לארץ, הרי שחטא משה בשאלתו 'אז'] ולהסביר קצת הכוונה בזה המאמר, דמה תיקון הוא זה דהשירה נאמרה באותו תיבה לשון שאמר מקודם? רק הענין דהנה מי שהוא בצער חלילה והקב"ה עוזרו ומצילו, ונותן להקב"ה שבח והודיה על הטובה שעשה לו, יש בזה שני אופנים וחלוקים הם הרבה. אם עיקר שמחתו של האדם ומה שמשבח לשמו יתברך הוא, רק עבור טובתו שקיבל והצלתו מהצער, הרי לא יוגדל שמחתו יותר מאלו לא היה לו צער מקודם, ועיקר שמחתו הוא רק על ההצלה, ולא על הצער שמקודם, דבו לא ישמח כלל. אבל השירה שאמרו משה וישראל, אז לא היה עיקר שמחתם על זה שניצולו מיד המצריים, רק עיקר שמחתם היה על זה שזכו להיותם הכלי חפץ אשר על ידם נתגדל כבודו יתברך, ועל ידי הצלתם ממצריים נתפרסם שמו, וכמו שאמרו בהתחלת השירה "אשירה לה' כי גאה גאה". ואם כן הרי השירה נאמרה גם על השיעבוד הקדום כמו על הגאולה, דאלמלא השיעבוד לא היה מקום להגאולה, ושמחו בהשיעבוד הקדום כמו בהגאולה של עתה. וזהו שאמר ב'אז' חטאתי, דמקודם התרעם על כובד השיעבוד, ועכשיו אני אומר שירה ב'אז', פירושו דאני אומר השירה גם על אז, דהיינו על השיעבוד הקדום, כמו על הגאולה של עכשיו, וזהו שאמר הכתוב בתהלים (קיח) "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" – כי אני נותן לך הודיה על העינוי הקודם, דעל ידי זה באה לי הישועה, ונתקדש שמך ברבים על ידי, ועל שניהם כאחד אני מודה לך ושניהם כאחד טובים.

ולמתבאר הרי זה דבר נפלא. עם ישראל הגיעו בשירה לדרגת הגאולה העתידה שבה אין דיין האמת והטוב והמטיב, דהכל הטוב והמטיב דיודע שכל פרט ופרט כולו לטובה, ולכך כשהגיעו לה' ימלוך לעולם ועד, יכול משה רבינו לומר "אז ישיר משה" ולשבח על כל הצרות שבמצרים.

יראת ה' שבקריעת ים סוף

והיאך הגיעו לדרגה זו? אומר הבית הלוי (בראשית ב ב)

ובמדרש (בשלח) "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים… וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", עד כאן לא היו יראים את ה' מכאן ואילך היו יראים את ה'. ובודאי דהדברים אינם מובנים דאחרי שראו ריבוי העונשים והמכות של המצריים במצרים, לא יהיה להם יראה מה' עד קריעת ים סוף, ובמה נחשבה להם היראה עתה על הקודם?

וכן בהא דמסיים הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" אמר בזוהר הקדוש (ב נג:) בזה הלשון: וכי עד השתא [עכשיו] לא האמינו בה' והכתיב (שמות ד) "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה'". והא חמו כל אינון גבורן דעבד להון במצרים? [והרי ראו את כל אותם הגבורות שעשה להם במצרים?] אלא מהו ויאמינו, ההוא מילא דאמר להון [על אותם המילים שאמר להם] משה אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'. וגם דברי הזוהר אינם מובנים כלל, במה מתורץ קושייתו דבמה נשתנה פסוק זה מכל דבריו של משה שהאמינו, ורק בדברים אלו שאמר לישראל אל תיראו לא האמינו עד השתא?

והנראה לומר בזה. דהנה במדרש תנחומא (לך לך טו) וזה לשונו: 'בעולם הזה יש להם יצר הרע והם מתייראין מן העבירות, לעתיד לבוא שאין יצר הרע ממה הן מתייראין? הן מתייראין מן הטוב הצפון להם כמו שנאמר (הושע ג) "ופחדו אל ה' ואל טובו". וגם דברים אלו צריך הסבר להבין הכוונה בזה.

והכוונה בזה דהנה יש שני אופני יראה, אחד יראת העונש אשר אם יתבונן האדם מעשיו אשר לא טובים שעברו עליו, וכמה גדל העונש אשר יגיע לו עבורם, הלא ימלא יראה ופחד, וגם מי שלא חטא כשיתבונן בעצמו היאך טבעו עלול לחטא, וכשיסיח דעתו משמירת גופו ילכד בפח היצר הטמון בלבו ימלא יראה, ויראה זו באה על ידי היצר הרע, דאם לא היה היצר הרע בעולם הלא לא היה מקום ליראה זו כלל, ומציאת היצר גורם שימצא יראה זו.

ויראה זו רחוקה מאד ממידת האהבה, דאהבה באה כשיתבונן האדם בחסדי ה' על ברואיו, ואז לא יהיה לו יראה, ורק כשיתבונן בעונשיו יתחדש לו בלבו יראה זו. ויראה זו יוכל להמצא גם מפני בשר ודם, דמי שהוא במקום גדודי חיות ולסטים, ומפני מי שהוא חזק ממנו יתיירא ממנו…

אמנם יש אופן אחר כשנקבע בלב האדם האמונה הגמורה במה שמבואר לעיל, אשר בכל רגע ה' יתברך מהוה לכל העולם יש מאין ממש, ואם לא יהיה מהוה אותם רגע אחד יהיו אפס ותוהו, הלא אז גם כן תפול עליו היראה והפחד.                [יוצר אור ובורא חושך הוא מצב הקיים גם כיום, דהרי "לעולם דברך ניצב בשמים", אך רק לעתיד לבוא זו תהיה ההרגשה הנוכחת בפי כל]         והוא כדמיון אדם שנפל בים ובא אחד ומחזיקו בידו שלא יטבע, ואם רק ירף ממנו מלהחזיקו הלא יטבע, הלא אז יגיע לו האהבה להמחזיקו, וגם היראה ממנו שניהם ביחד, וכל מה שיתבונן בהטובה שזה עושה עמו, כן תגדל עליו היראה והפחד ממנו. ויראה זו קשורה באהבה לא יפרדו. ועל בחינה זו אנו אומרים בשמונה עשרה 'ועל חיינו המסורים בידך' וכמו שנתבאר לעל. ויראה זו נקרא יראת ה', יען כי יראה זו מיוחדת רק מפני ה', ואין לה מקום מוצא מפני בשר ודם…

יראת ה' התמידית שלעתיד לבוא

דעד עתה הרי בחינה זו אינה נרגשת בחושי האדם, והיא כעת רק בגדר אמונה ובהסח הדעת כרגע נשכחת מלב האדם, ורק הצדיקים גמורים זוכים לה באמונתם הטהורה עד שנקבע בלבם ממש כמו הרגשה חושיית. אבל לעתיד לבוא יורגש בחוש לכולם כי הוא יתברך מהוה הכל בכל רגע, וכי כל הברואים והעולמות והנמצאים נצרכים לטובו שיהיה מחזיקם, ומזה יגיע להם הפחד. וזהו שאמר הכתוב (הושע ג ה) "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו" – ביאור הכתוב דיפחדו אל טובו, אחרי שיהיה מורגש לכולם בחוש בחינה זו, כי הם נצרכים לטובו בכל רגע כמו שנתבאר לעיל. וזהו כוונת מדרש תנחומא הנזכר לעיל דבעולם הזה שיש יצר הרע הם מתייראים מן העבירות, וזהו יראה ראשונה הנזכרת, אבל לעתיד לבוא שאין יצר הרע יקויים בהם ופחדו אל ה' ואל טובו…

והנה יראה הראשונה כבר השיגו אותה במצרים, כי ראו בחוש גודל העונשים שמעניש לעוברים על ציויו, ובמצרים נתפרסם אצלם שני עיקרי האמונה והם ההשגחה על מעשה האדם, והעונש להעוברים. אבל בים הגיענו להבחינה השניה שכתבנו, וכולם ראו בחוש והגיעו אז בשעת מעשה להיראה שאנחנו מחכים לה לעתיד לבוא, דהרי הליכתם בים בודאי דנשתהה כמה שעות והלכו על המים וכדאיתא במדרש (במדבר רבה ט יב) דשליש המים נקפא תחת רגליהם והלכו עליהם, ומצדיהם וגם למעלה על ראשיהם היו המים תלוים, וכדאיתא באבות דר' נתן (לג) שהיה המים כמו כיפה עליהם, וה' יתברך החזיק המים שיעמדו כמו נד ולא יפלו עליהם, ואז ראו בעין בשר בחינה זו וכל מה שהתבוננו אז בחסדיו המרובים כן נפל עליהם הפחד, ואז נתקיים בהם "ופחדו אל ה' ואל טובו".

וזה שאמר המדרש "וייראו העם את ה'", עד כאן לא היו יראים את ה', הוא רומז למדת הרחמים, ובמצרים לא הגיעו רק ליראת העונש, אבל לא הגיעו להשיג יראתו בהתבוננות של מדת הרחמים וחסד, אבל בים הרגישו בחוש והגיעו לבחינת יראת ה', ובעת היותם בים טעמו כל ישראל בחוש היראה שיהיה לעתיד לבוא באחרית הימים הנקראת יראת ה' ביחוד, יען שיראה זו מיוחדת רק לו לבדו ואין לזולתו בו.

ובזה יתפרש גם כן ברי הזוהר דמפרש הא דאמר "ויאמינו בה' ובמשה", דהאמינו במה דאמר להם אל תיראו. והכוונה דמי שכבר זכה והגיע ליראה זו ונשתרש בלבו האמונה עד שלא יפסק מלבו, הרי שוב אין שום מקום אצלו ליראה חיצונית, דהיאך יהיה ירא משום דבר אחר שנתברר לו דאין באותו דבר שום מציאות בעצמו, ובכל רגע ה' יתברך ממציאו, אם כן הרי אין שום חילוק בין ים ליבשה, ולא שייך לומר שיהיה ירא לילך בים יותר מן היבשה, דהא גם היבשה קיומה רק מה שה' מקיימה בכל רגע, ורגע הראשונה איננה סיבה לקיומה ברגע השניה רק היא בריאה חדשה, ואיננו בטוח ביבשה יותר מבים, וגם אין לו להיות ירא מן החיות המזיקות, כיון דכל כחה אינו בעצמה ובכל רגע היא בריה חדשה, ואם כן אין לו לירוא מפניה ברגע העתידה, מזה שידע איכותה ברגע הקודמת, וזהו שבימי משיח יתבטלו כל יראות החיצוניות וכמו שאמר הכתוב (ישעיה יא) "וגר זאב עם כבש".

וכן בים זכו לקריעת ים סוף, אחר שהשרישו בלבם אמונה זו, וביטלו מעל עצמם כל יראות חיצוניות, וזהו שאמר הכתוב "דבר אל בני ישראל ויסעו" – אמר להם שלא יהיה בלבם שום יראה מן הים, ועבור זה זכו שנקרע הים לפניהם, וראו בחוש ועין בשר בחינה זו, ונשתרש בלבם יראה זו, וזהו שאמר הזוהר דהך "ויאמינו העם ובמשה" היינו דהאמינו במה דאמר להם משה "אל תיראו התיצבו וראו ישועת ה'" וכמו שנתבאר.

ומעתה זהו שאומר המדרש (שמות רבה כג א)

'אז ישיר משה הדא הוא דכתיב (תהילים צג ב) "נכון כסאך מאז", אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר "נכון כסאך מאז", משל למלך שעשה מלחמה וניצח ועשו אותו אגוסטוס. אמור לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס? אלא המלך עומד על הלוח, ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל: באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותו, אתה הוא, אלא כביכול עומד שנאמר (חבקוק ג ו) "עמד וימדד ארץ", אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב'אז', נתיישבה מלכותך וכסאך נכון, הוי נכון כסאך באז ישיר'.

בדברי המדרש מתבאר שאחר שירת 'אז ישיר', הגיעו לדרגת לעתיד לבוא שיראים מפחד ה' ואל טובו, מפני ואינו יראת העונש, אלא הם רואים את כבודו יתברך בבריאה וחשים שבלעדיו אין יכולת קיום.

מכות ים סוף מרובות מבמצרים

ולפי זה יתבאר משמעות מחלוקת התנאים בהגדה של פסח: 'רבי יוסי הגלילי אומר… אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות, ועל הים לקו חמישים מכות. רבי אליעזר אומר… אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות. רבי עקיבא אומר… אמור מעתה במצרים לקו חמישים מכות ועל הים לקו מאתים וחמישים מכות. דהיינו שבמצרים לקו באצבע, ובים לקו ביד הגדולה ונמצא שבים לקו פי חמש. ולכאורה השווה בדעות כולם שבים לקו פי חמש מאשר במצרים, ותמוה מה אירע בלילה הזה שהיו בים סוף כמה שעות, שהיה פי חמש מכות מכות מאשר שנה שלימה שהוכו המצרים?

אך לנתבאר ראו בים "זה א-לי ואנווהו" – ראו את החשבון עם כל מצרי ומצרי כפי המגיעו, ונתחזקה האמונה עד שהגיעו לדרגה הגבוהה של ראו מלכותו יתברך, וכפי שכתב המהר"ל שהוא אמונה באיכות, ונמצא שבמכות של ים סוף היה היד החזקה באמונה, ונחשב הדבר כפי חמש מכות מאשר ביציאת מצרים, שהגיעו רק לאמונה בי"ג העיקרים שהיא אצבע אלוקים.

שירה – עבר הווה ועתיד

והנה השירה החדשה היא ה' ימלוך. ומצינו גם שאומרים "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' ימלוך לעולם ועד", ומשמעות אמירה זו, ה' שהוא שם הוי"ה שהוא היה הווה ויהיה, מלך בעבר, מולך בהווה וימלוך בעתיד, ובנוסף, שם זה מרמז על מידת הרחמים. ולכאורה צריך להבין איזה שבח הוא זה, מה התוספת שאנו מוסיפים שה' מלך בעבר ובהווה, וימלוך בעתיד, הרי אם שם הוי"ה הוא – היה הווה ויהיה, משכך כשאומרים "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' ימלוך לעולם ועד" כביכול אנו אומרים ה' ריחם, ה' מרחם, וה' ירחם, ולכאורה הרי אם שמו קיים והוא היה הווה ויהיה, ומהות השם הוא מידת הרחמים,  הרי ממילא הוא רחמן בעבר הווה ועתיד, וא"כ מה הכפילות שאומרים "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' ימלוך לעולם ועד"?

מבאר רבי משה שפירא, מכאן ש"ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' ימלוך לעולם ועד" שהם שלוש לשונות רחמים, אין זה שבח שחוזר על עצמו ואין זו שירה, אלא בא לומר שבכל מצב יש כרגע את שלושת ההנהגות, הנהגת ההווה – 'ה' מֶלֶךְ', והנהגת העבר 'ה' מָלָךְ', והנהגת העתיד ה' ימלוך. והדברים מבוארים בדברי הגמרא במנחות (דף כט:)

בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחורך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

ולכאורה משה רבינו רואה את גדולתו של רבי עקיבא שדורש בכל תג ותג תילי תילים של הלכות, ואף הוא שמסר את התורה לא יודע מה שאמר, וחלשה דעתו עד ששמע שכל הלכות אלו תלויים ועומדים בהלכה למשה מסיני, וכששאל מה יהא בסופו, רואה שיהא אחד מעשרה הרוגי מלכות, ומדוע נענה – שתוק כך עלתה במחשבה לפני, מה תשובה היא זו, האם אסור להקשות?

אלא ענה לו הקב"ה: אינך יכול להבין. עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים, בראו ברחמים ודין, אך מה שעלה במחשבה לבראו במידת הדין צריך להתבצע, והוא ברבי עקיבא וחבריו שנידונים במידת הדין לבדה. וזהו 'ה' מָלָךְ' ששייכת מידת הדין.

ולעתיד לבוא הוא ה' ימלוך. אך שייך מצב זה גם בימינו. דלא שייך לומר שבח שאינו קיים. דהגמרא ביומא סט. אומרת

'דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר (דברים י יז) "הא-ל הגדול הגבור והנורא", אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו? לא אמר 'גבור'. אתו אינהו ואמרו: אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן היכי עבדי הכי, ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו'.

אומר רבי יוסף חיים זוננפלד דמכאן למדים שאם הנהגה מסויימת אינה מתקיימת, היא לא נזכרת בתפילה, ואם אומרים ה' ימלוך לעולם ועד', הרי שהיא קיימת כיום, ובמידת אדרבה הן הן גבורותיו, וזהו שאף בימינו קיימת מידת 'ה' ימלוך', ששתק הקב"ה על השעבוד מאתים ועשר שנים – מי כמכה באילמים, ולכך אף בהנהגה שבימינו שייך ה' ימלוך לעולם ועד. ונמצא שעם ישראל שרים שירה – סגירת מעגל. ולכך נצרכו לראות את שלעתיד לבוא, כדי שידעו מה הם כוחותיהם, אך כדי שיהא בחירה נלקח הכל מאיתנו, ומוטל עלינו לעמול ולהגיע לדרגה זו.

אנו נמצאים כעת במצב של שירת הים שעושים שירה ושמחה על העבר הווה ועתיד

ומחד יש הנהגה וגילוי של 'מי כמכה באלמים'

ומאידך צריך להגיע לחלק הסופי של "מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד"

ונזכה על ידי כל מה שאנו עוברים כעת להגיע לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

להאזנה לכל שיעורי הרב שוורץ לחץ כאן

פרשת בשלח ט"ו שבט תשפ"א