הרב צבי שוורץדרך העשייה מגיעים לשם 'ישראל'
הקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
'האם זכר עשיו את שנאתו ליעקב
"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית לב ד). תחילת פרשת וישלח עוסקת בפגישת יעקב ועשיו. ובהקדם לפגישה שולח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו. משמעות הלשון שידע יעקב שעשיו נוהג עמו כאחיו, אך לעשה הדברים אינם כך, שהרי עשיו נמצא בארץ שעיר שדה אדום, והדגישה התורה דבר זה, לומר שקרא עשיו לארצו בשמות אלו להזכיר את מעשיו של יעקב. שעיר – על שם שעיר העיזים שלבש יעקב, וכך לא זיהה יצחק כשמישש את יעקב שאינו עשיו. שדה אדום – על שם המאכל 'האדום האדום הזה' שתמורתו מכר ליעקב את הבכורה. ולכאורה מהשם של ארצו של עשיו היה על יעקב להסיק שעשיו זוכר לו את לקיחת הבכורה והברכות, והרי בשל כך רצה להרגו, ומדוע בשליחת יעקב מלאכים, אומר ששולח הוא לעשיו אחיו, הלא עדיין רוצה הוא להרגו?
והנה נראה בהקדם קושיא נוספת. מוסיף יעקב ואומר (בראשית לב ה ז) "ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה". מבאר רש"י גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני 'היה גביר לאחיך', שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ומוסיף יעקב "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך". מבאר רש"י ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ.
אומר השפתי חכמים, יעקב שלח לומר לעשיו לא נתקיימו בי ברכות אבינו, כנגד "היה גביר לאחיך" אמר יעקב הייתי גר ולא נעשיתי עשיר ואין בי כבוד ושררה, וכנגד "מטל השמים ומשמני ארץ" אמר יעקב יש לי רק שור וחמור שאינם מהארץ ואינם מהשמיים, אך דע לך שלא תוכל לי אף שנתברכת מאבינו "על חרבך תחיה", כי ברכה זו תקפה רק ב"והיה כאשר תריד" – אז – "ופרקת עולו מעל צוואריך", אך אני בהיותי בבית לבן שמרתי על תרי"ג מצוות, ובשל כך אין בכוחך לנצחני ב"על חרבך תחיה".
אך עשיו שומע את דברי המלאכים ותגובתו מבוארת בפסוק (בראשית לב ז) "וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו". מבאר רש"י שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו. משמעות ניסיונו של יעקב בהדברות עם עשיו, שידע שעשיו נוהג עמו כאחיו, ומהיכן ידע יעקב דבר זה?
והנה מקשה רש"י (בראשית לה ח) "ותמת דברה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות". מה ענין דבורה בבית יעקב? אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך. מדברי רש"י למדים אנו שכאשר נחלשה שנאת עשיו ליעקב בשל הברכות, קיימה רבקה את הבטחתה (בראשית כז מה) "עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד". ושלחה את רבקה מניקתה לקרוא ליעקב[1], כך שידע יעקב שעשיו ניחם משנאתו משליחתה של רבקה אמו, ולכך שלח מלאכים אל עשיו אחיו, אך הם שבו ואמרו לו שעדיין עומד בשנאתו.
נמצא ששליחת המלאכים אחרי שיעקב ידע מחמת דברי רבקה שעשיו ניחם משנאתו, והתברר שעדיין עשיו ניצב בשנאתו, ומשכך מדוע שלחה רבקה ליעקב שעשיו ניחם משנאתו, וכי לא ידעה את שראו המלאכים שרוצה עשיו להרוג את יעקב אחיו? ואף מעשה שליחת מלאכים עצמו טעון ביאור. כיון שאמרה לו רבקה שעשיו ניחם משנאתו, אין צורך בבירור הדבר לאשורו בעצמו, ומדוע לא הסתמך יעקב על דברי אמו ושב לבית אביו על סמך דבריה?
אומר המדרש (בראשית רבה פרשה עה) "וישלח יעקב" רב הונא פתח (משלי כו יז) "מחזיק באזני כלב עבר מתעבר על ריב לא לו". שמואל בר נחמן אמר משל לארכי ליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר אחד והעיר אותו ואמר לו: קום יש כאן ליסטים. קם הליסטים משינתו והחל מכה בו, ואמר הליסטים ישן ואתה הערת אותו, כך אמר הקב"ה ליעקב: עשיו לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו בהכנעה "כה אמר עבדך יעקב"?
הרי לנו בדברי המדרש שקודם ששלח יעקב את המלאכים לעשיו, אכן ניחם הוא משנאתו ליעקב וכדברי רבקה, אך אחר דברי המלאכים קמה וגם נצבה שנאת עשיו ליעקב וביקש להרגו. ותמוה הדבר דלא מצינו בדברי המלאכים דבר שהרגיז את עשיו. הרי הם אמרו לו שלא התקיימו ברכות יצחק, ואף אין לך יכולת להילחם בי כיון שתרי"ג מצוות שמרתי, ואף דיברו לעשיו דברים אלו בהכנעה, ואם כך על מה יצא קצפו של עשיו עד שרצה להרוג את יעקב?
אמנם ביותר יקשה מה שהוקשה לעיל מה גרם ליעקב לשלוח מלאכים ביודעו שאין עשיו רוצה להרגו? ואף שליחות זו גרמה שיקצוף עשיו בשנית, וביותר יקשה מדוע שלח יעקב מלאכים?
המאבק עם שרו של עשיו
אחר ששמע יעקב את דברי עשיו, מיד (בראשית לב ח ט) "ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". מבאר רש"י התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה. מתבאר בדברי רש"י שיעקב התכונן למלחמה עם עשיו, והביא דורון ומבאר רש"י (בראשית לב יז) "ורוח תשימו". עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתוהו על רבוי הדורון. כך שידע יעקב היאך להשקיט את קצפו של אותו רשע. ולכאורה לא נתכונן יעקב להשיב מלחמה שערה, וכוונתו בכוננות למלחמה היא, בלחלק את המחנה כדי שלא יכחדו כל צאצאיו בקרב.
אך לאמיתו של דבר הייתה מלחמה גם הייתה. (בראשית לב כד כה) "ויקחם ויעברם את הנחל ויעבר את אשר לו. ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". מבאר רש"י שכח פכים קטנים וחזר עליהם. ויאבק איש. ופירשו רבותינו שהוא שרו של עשו.
ובהגיע עלות השחר אומר לו המלאך (בראשית לב כז ל) "ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני". מבאר רש"י הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן. עונה לו המלאך: "ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". מבאר רש"י לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) "וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו" – בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו? "בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו" – המתן לי עד שידבר עמנו שם. ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו "ויברך אותו שם" – שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה.
מתבאר בדברי רש"י שיעקב נאבק עם שרו של עשיו במשך כל הלילה, ובעלות השחר רצה המלאך ללכת לומר שירה, נתעקש עמו יעקב שיודה לו על הברכות. וגילה לו שרו של עשיו שיקרא לו הקב"ה בשם יעקב על שניצחו במלחמה, אך יהא זה רק בבית אל ונתעקש עמו יעקב שרצונו שיודה כעת בדווקא, והוכרח המלאך להודות לו על הברכות. ותמוה הדבר מדוע נתעקש יעקב שיודה שרו של עשיו על הברכות כעת בדווקא?
כאן נתגלה המפתח להבנת הנהגת יעקב עם עשיו אומר הגר"א, אמר יעקב: יוצא אני מגלות לבן, ובדרך שאצא אני, כך יצאו בני מגלויותיהם, ובלא השם 'ישראל' שיהא הוא עיקר ושם יעקב טפל, אין ביכולתם לצאת מגלותם, ולזכות לשם 'ישראל' נצרך שיודה עשיו על הברכות.
המאבק הוא לדורות
ובמהות השם 'ישראל' אומר הרמב"ן (בראשית מו ב) "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני". אחר שאמר לו השם "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל", יהיה שמך היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא, וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים. אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלקים ועם אנשים ויוכל. אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה כי מעתה הגלות תתחיל בו.
בדברי הרמב"ן מתבאר שראוי יעקב להקרות בשם ישראל, אך קראו הקב"ה יעקב יעקב לומר לו שברדתו לגלות אין בו את כוחותיו של השם 'ישראל' שהם "שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל", אלא שמו הוא יעקב ובשם זה ירד לגלות, ושם יהיה בבית עבדים.
מבאר הנצי"ב בביאורו הרחב דבר (בראשית לג כ) "ויצב שם מזבח ויקרא לו קל אלוקי ישראל". דהנהגת 'יעקב' היא הנהגת תוך הטבע, והנהגת 'ישראל' היא הנהגה הנמצאת מעל הטבע, ובזמן הגאולה שבית המקדש על תילו אין כל חידוש בנס, כי כל ההנהגה בגילוי, אך בזמן הגלות וההסתר פנים כל ההנהגה מוסתרת במאורעות הטבע. לכן בזמן הגלות השם הוא 'יעקב', ובזמן הגאולה השם הוא 'ישראל'.
וכדבריו במעלת השם 'ישראל' כתב החינוך (מצוה תקי) וידוע שאנחנו עם הקודש אין אנו תחת כוכב ומזל, ה' הוא נחלתנו כאשר דיבר אלינו, וכעניין שמצינו באבות ששם הקל מעלתם למעלה משרי מעלה, כעניין שכתוב ביעקב "כי אם ישראל יהיה שמך" כלומר שעשאו הקל שר על השרים. ואף בדברי החינוך מתבאר גודל מעלת השם 'ישראל', שמורה על מעלת של ישראל שהם תחת ממשלתו של הקב"ה בלבד, אך אומר ההרחב דבר מכוח דברי הרמב"ן: שמעלה זו היא רק בשעת הגאולה, ואילו בזמן הגלות שם 'יעקב' עליהם.
ומעתה יתבאר מהלך הדברים. עשיו ניחם משנאתו ליעקב על דבר לקיחת הבכורה והברכות, וכך ידעה רבקה, ועל סמך זה שלחה ליעקב 'שוב לבית אביך'. ולכך שלח יעקב מלאכים לעשיו באומרו לו 'אחי', כדי שיכנס עשיו עמו למלחמה וינוצח, ורצה יעקב שיודה לו המלאך על הברכות דווקא בלילה זה, כדי להוסיף על הודאתו של יצחק בלקיחת הברכות, את הודאתו של עשיו, ונצרך הוא שיודה שרו של עשיו בלילה, וכך אף יודה עשיו בקבלת הברכות, ועל ידי זה יזכו בניו ויקרא בשם 'ישראל' שהוא שם של שררה וגילוי פנים, ויוכלו בניו לצאת מן הגלות.
ואכן הודה עשיו על הברכות. (בראשית לג א ט) "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש… והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע[2] פעמים עד גשתו עד אחיו… ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצא חן בעיני אדני. ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך". מבאר רש"י יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות.
מהות השם 'ישראל'
ואחר שהודה עשיו על הברכות (בראשית לב יח כ) "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר. ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו קל אלקי ישראל". אומר המדרש (בראשית רבה פרשה עט ח) אמר ריש לקיש "ויקרא לו קל אלוקי ישראל" אמר אתה אלוק בעליונים, ואני אלוק בתחתונים, רב הונא בשם ריש לקיש אמר אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואתה היית נוטל שררה לעצמך? מחר בתך יוצאה ומתענה, ועל זה נאמר "ותצא דינה בת לאה".
מבאר ה"העמק דבר": חלילה לומר דיעקב קרא לעצמו קל, אלא שקרא לעצמו מעתה בשם 'ישראל' וממילא נקרא הקב"ה אלוקי 'ישראל'. ואף שאמר לו המלאך שעתיד הוא להקרות בשם זה, אך כיון שלא אמר לו הקב"ה שראוי הוא לשם זה, נענש במעשה דינה, כיון שאחר שהודה לו על הברכות אין מניעה להקרות בשם 'ישראל', אך נצרך שיעמוד בניסיון כדי לזכות בשם זה, ורק אחר מעשה דינה שנלחם עם יושבי שכם על קדושת ישראל, ראוי הוא לשם 'ישראל'.
ובמהות השם ישראל מביא המהר"ל (נצח ישראל פרק ו) את דברי הירושלמי (תענית פרק ב הלכה ו) שיף הקב"ה שמו בישראל, למה הדבר דומה למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה ואמר אם אניח המפתח כמו שהוא, הרי היא אבודה, אלא אני קובע בה שלשלת, שאם תהא אבודה תחת ידי, בשלשלת מונח עלי, כך אמר הקב"ה אם אני מניח את בני ישראל, הרי הם אבודים בין האומות, אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם.
ומבאר המהר"ל שהשלשלת מחברת את עם ישראל לקב"ה שיהיו דבוקים בו וכלשון הפסוק "ואתם הדבקים", ואינו דומה לישמעאל שאף בו שם קל, כי נקרא ישמעאל על ששמע הקב"ה תפילת הגר, אבל אצל ישראל לשון קל, מורה שיש בהם עניין אלוקי, שהרי בשביל זה נקרא יעקב בשם ישראל "שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". וכך אומר הפסוק (יהושע ז ט) "וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ נסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" – כי מאחר ששותף ה' בשמם, אם יכריתו את שמנו מן הארץ, אז מה תעשה לשמך הגדול, כיון שדבר זה נוגע בשמך הגדול. ולמדים אנו מדברי המהר"ל ששם 'ישראל' מורה על ש'שמנו קראת בשמך', וממילא מורה הדבר על יציאתנו מן הגלות.
מבאר הבית הלוי (ויגש) נאמר בפסוק (בראשית מו ד) "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". דכאן באה לו ההבטחה הגדולה בכל ההבטחות שיהא נקרא שמו על ישראל, והכוונה בזה שלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם, ובכל מעשה ובכל זמן שיהיו ישראל בשיפלות חלילה, ממילא יהיה גם כבודו בהסתר ובהעלם, שיאמרו שהיה זה דרך הטבע, ואינו גילוי שמו יתברך בגלוי, ועל דרך מאמר הכתוב "עמו אנכי בצרה", ועל ידי עלייתך יתפרסם גם שמי בכל הגויים ויהיה עליה לכבודי, וכפי שאומרים בתפילות ראש השנה "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", וזהו ששיתף הקב"ה שמו עם ישראל, דפירסום שם כבודו שיתף שיהיה רק על ידי ישועת ישראל, וזהו ביטחון גמור שלא יאבדו חלילה.
מלאך רע עונה אמן
העולה שאחר שהודה עשיו על הברכות, ואף עמל ויגע לבצר את קדושת עם ישראל זכה יעקב לשם 'ישראל'. ולכאורה מהו טעם הדבר שללא שהודה עשיו על הברכות, לא יזכה יעקב לשם 'ישראל', הרי המברך הוא יצחק, והודה לו עליהם מיד עם אמירתם?
מביא הרב וולבה את דברי הגמרא בעבודה זרה (דף ג.): אלא כך אומרים העובדי כוכבים לפני הקב"ה: רבונו של עולם ישראל שקיבלוה היכן קיימוה? אמר להם הקב"ה: אני מעיד בהם שקיימו את התורה. אומרים לפניו: רבונו של עולם כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב (שמות ד כב) "בני בכורי ישראל"? אמר להם הקב"ה: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה. יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים. יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל. תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה. יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם. יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה. יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה שנאמר (ישעיה מג ט) "יתנו עידיהם ויצדקו".
ולכאורה מה טעם עדות הגויים עצמם על שישראל קיימו את התורה? מדברי הגמרא למדים אנו שכוחו של דבר הוא בכך שאף שכנגדו מודה לאמיתת דבריו. כך בישראל שמקיימים את התורה, עדות אמת על כך היא רק כששונאיהם הגויים מעידים על כך. כיון שבאוהב נאמר (משלי י יב) "על כל פשעים תכסה אהבה". ולכך עדות שונא נאמנת היא יותר.
בעומק נוסף מבאר רבי ירוחם ממיר (דעת חכמה ומוסר חלק ב עמוד קלג) דורשים מן האדם מעשים כאלו שאפילו השונא היותר גדול בעולם ייתן את הסכמתו עליהם ויאמר כי טוב הם. כי מעשה טוב הוא רק אם גם השטן כשישמע מפי ה' "השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוה בכל הארץ", יסכים ויאמר אמת הדבר, אין כמוהו בכל הארץ, גם הוא – השונא בנפש, השטן בעצמו, לא ימצא שום חיסרון ופקפוק, אבל אם הוא עדיין אינו מסכים, והוא מוצא עוד חיסרון ופגם, זה אין כבר מעשה טוב.
ולכך נצרך יעקב שיודה עשיו על קבלת הברכות, כי כל עוד לא הודה לו עשיו על הברכות, אין נחשב הדבר לכלום ללא שיבטל הרע על ידי הסכמתו והודאתו לטוב. וכך בימות המשיח שיבטל הרע, אין הביאור שלא יהא רע, אלא כנתבאר שיסכים הרע בצדקתו של הטוב, ומצב זה הוא רק בשררה וגילוי פנים, ולכך אחר שהודה עשיו על הברכות זכה יעקב לשם 'ישראל' המבטא שררה וגילוי פנים.
ומה ערבים לפי זה דברי רבי ישראל מסלנט שהיה רגיל לומר על הפסוק (תהילים צב יב) "בקמים עלי מרעים תשמענה אזני", הן ודאי שלדברי אוהב צריכים לשמוע, והכתוב מלמדנו כי גם בקום מרעים לדבר עליך דברי שנאה ודופי, הרגל עצמיך לשמוע ולתת אוזן קשבת לדבריהם, כי אך יש רנון, יהא אף משונא ואויב, יש דברים בגו, וכבר צריך בדיקה.
ובטעם הדבר מבארים בעלי המוסר כי אם מישהו מרגיש מקופח עד ידו, יהיה מי שיהיה, לא תהא לו הצלחה במעשהו עד שיסכים למעשהו המרגיש מקופח, כיון שאין שם הדבר טוב אמתי עד שיהא הוא טוב לכל הבריאה, שזהו שלימות הדבר. שלכל טוב הוא.
וזהו דברי הגמרא בשבת (דף קיט:) תניא רבי יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בליל שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.
בפשטות מתבארת הגמרא שמלאך רע בא לבית כדי לומר יהי רצון שתהא לשבת הבאה כך אם אין הבית מוכן לשבת, אך לנתבאר, כוונת הגמרא שבא המלאך הרע לתת חיזוק לברכת המלאך הטוב, בכך שאף הרע מצטרף לברכתו ומודה שכך ראוי להיות, וזהו השלימות שכל הבריאה מודה לדבר. ורחמנא ליצלן כך ההיפך באין הבית מוכן לשבת, שמודה המלאך הטוב לרע שכך צריך להיות. ה"י.
הודאת שרו של עשיו
למדים אנו כוחה של הודאת הרע. אמנם הודאת הרע אינה כברכת אוהב. שהרי הקב"ה מברך את יעקב (בראשית לה י) "ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל". אומרת הגמרא (ברכות דף יב:) לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. מבאר החתם סופר שזהו שאמר הקב"ה "שמך יעקב" – שמך נותר יעקב. אך עיקר שמך – "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך". אך בהודאת שרו של עשיו אמר: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" – דהיינו שביטל שרו של עשיו את השם 'יעקב'.
ובחילוק השמות אומר הישועות יעקב, שכדי שכלל ישראל יצאו זכאים בדין ישנם שתי בחינות. צדיקים מחמת עצמם, או שצדיקים הם לעומת אומות העולם. דהיינו האם הם בדרגת 'ישראל' – שררה וגילוי פנים. או שהם בדרגת 'יעקב' שידו אוחדת בעקב עשיו וכוחו הוא בהסתר ונגלה הוא רק כנגד אומות העולם, ולזה התנגד שרו של עשיו, משום שרצונו היה שיצאו זכאים בדין רק בדרגת 'ישראל' אך כשאינם בדרגת ישראל אלא בדרגת יעקב, יזכו אומות העולם בדין, וכמאמר הכתוב "והיה כאשר תריד ופרקת עולו", אך הקב"ה הרוצה בטובת בניו, הדגיש: "שמך יעקב" – שלא יבטל שם 'יעקב' והיה אם ירדו ממדרגתם, עדיין יצאו זכאים בדינם כי ראויים הן יותר מאומות העולם.
אך למרות שזכה יעקב בשם 'ישראל' המבטא שררה וגילוי פנים, בכל שנה מעורר עשיו בראש השנה על הברכות, ויוצאים ישראל זכאים בדין וכלי זיינן בידיהם דהיינו לולביהם, וזהו שביארנו: עם ישראל עומד למשפט כנגד עשיו מי יזכה במהלך "יעקב חלק נחלתו" – שהיא ההשגחה המיוחדת של הקב"ה ולא על ידי הכוכבים ומזלות, אך אנו מכוח השם 'ישראל' שהוא שם השררה, מבטיח לנו הקב"ה שבטוחים אנו שנזכה בדין, מחמת שיהא לנו בכל שנה התעוררות של תשובה, שישאיר בידינו את הזכות להיות חלקו של הקב"ה.
מעשה דינה כנגד חנוכה
ב'אור גדליה' מביא את דברי המדרש (בראשית רבה פרשה פד ג) "וישב יעקב". (איוב ג כו) "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז". לא שלותי מעשיו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבוא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף. ומאידך אומר המדרש (שמות רבה פרק כו א) לא שלותי מבבל, ולא שקטתי ממדי, ולא נחתי מיון, ויבוא רוגז באדום. והדבר תמוה האם הפסוק עוסק בצרותיו של יעקב אבינו או שמא בארבע גלויות?
אך הם הם הדברים. יעקב אבינו עובר כעת את ארבע גלויות, ומעשה אבות סימן לבנים. ובעברו את גלויותיו כובש הוא את הדרך עבור בניו ונוטע בהם כוח לעמוד בגלויות. ועתה נראה היאך מקבילים הגלויות לצרותיו של יעקב. צרותיו מעשיו שיצא נגדו למלחמה מקביל הוא לחורבן בית ראשון שעל ידי בבל.
לבן מקביל הוא לפרס ומדי, דלכאורה מדוע שם גלות עליה, הרי לא נשתעבדה בישראל? אלא שכורש נתן רשות לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, והשיבו את ליבו ולכך גזר שלא ימשיכו לבנות ואסר לעלות לארץ ישראל, עד כדי שנאמר שעל אגרות המלך אין להשיב, ולכך לא בטלה הגזירה, ובכך מנעו את בניין בית המקדש, ואף גזרו על כל היהודים להשמיד להרוג ולאבד, וכך בלבן שמנעם מלצאת מביתו ונאלצו לברוח, ואם לא היה ניבא אליו הקב"ה ומזהירו שלא לגעת בהם, היה פוגע בהם, ואומרים אנו בהגדה של פסח "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל.
ואחר כך נכנס לארץ ישראל ואירע מעשה דינה שהוא כנגד גלות יון, שעל שניהם נאמר "לא נחתי". שניהם היו בארץ ישראל, וחסר בשם ארץ ישראל שנאמר (דברים יב ט) "אל המנוחה ואל הנחלה". וכן מעשה דינה הוא לטמאות את קדושת ישראל ולטמא את דינה, כך ביוונים שגזרו תבעל להגמון תחילה, וטמאו כל השמנים, ואחר בא רוגזו של יוסף וגלה יעקב למצרים שהיא הגלות הארוכה מגלויותיו, וכנגדה גלות אדום שהיא הארוכה מכל הגלויות.
אמנם כנגד ההצלה מגלות יון מצינו זכות נוספת בגינו של יעקב. בבעלי התוספות ובפענח רזא מבארים את הפסוק (בראשית לב יב) "כי במקלי עברתי את הירדן הזה". דלכאורה הרי יצא יעקב מבית אביו ובדרכו לחרן לקח ממנו אליפז את כל רכושו, ומשכך היאך היה ליעקב שמן להעלות על המזבח בהר המוריה? ועוד יקשה מדוע נותר הוא רק עם מקל, ולא הותיר עמו דבר אחר? ומבארים הפענח רזא ובעלי התוספות שמקל זה חלול היה, ובתוכו שמר יעקב שמן ללימודו בלילות, אמר יעקב אתן לאליפז בן עשיו את כל רכושי, אך את חיי הלא הוא לימוד התורה, לא אתן לו, וכך היה בידו שמן להקרבה. וכך בבעל הטורים אומר "במקלי", בגימטריא מאה שמונים ושתים שאף זה הוא גימטריא של יעקב.
וזהו שאומרים בתפילת גשם 'זכור טען מקלו ועבר ירדן מים בעבורו אל תמנע מים', ולכאורה מה זכות יש בטען מקלו ועבר הירדן שבעבור זאת, אל תמנע מים? אלא שאומרים אנו בזכות יעקב שהוא עמוד התורה, ולקח בידו מכל רכושו, רק את השמן שהוא המסייע ללמוד התורה בלילות, בזכותו אל תמנע מים.
ומביא ה'צידה לדרך' את דברי המדרש אמר הקב"ה: אתה מסרת עבורי פך קטן, חייך שאף אני אעשה נס בפך קטן לבניך בימי חשמונאי.
ומוסיף ה'אור גדליה', ונראה עוד במעשה דינה שמקביל הוא לגלות יון. ואף גזרו היונים על ברית מילה, כיון שרצו לבטל ההבדל בגוף בין ישראל לעמים, שגוי שמל עדיין ערל הוא, כי אין מעלת קדושה זו אלא רק בישראל, ולכך גזרו לבטלה, ואנשי שכם כנגדם רצו להימול, להוכיח שאף הם שייכים במצוה זו. וכן אחר הנצחון במלחמה על היונים, חנכו את המזבח, וכן ביעקב נצטווה לעשות מזבח (בראשית לה א) "ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח", ואף בגלות יון הכהנים הם שהצילו מגלות זו, וכנגדם במעשה דינה היה זה שמעון ולוי, וראוי היה שמעון להציל אף בגלות יון אך כיון שנכשל בחטא זה במדין, לא זכה להשתתף בהצלה מיון.
וכן אחר מעשה דינה אמר יעקב לבניו "הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם" וביארו בספרים דאין הביאור שיבערו את העבודה זרה, שהרי נצרך לבערה מיד, והעליה לבית אל אינה הסיבה לבערם? אלא כדברי הגמרא בשבת (דף קה:) "לא היא בך קל זר", איזהו קל זר שהוא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. וזה שאמר יעקב לבניו בערו את רושם יצר הרע שבליבכם, וכך היה בגלות יון שרצו לנקות את המקדש מכל זכר לטומאה, וחפצו להדליק המנורה משמן טהור, אף שטומאה הותרה בציבור, חפצו שלא יהיה שם הדבר כקרבן שהוקרב בטומאה, וטומאה שהותרה בציבור עדיין שם טומאה עליה.
וביותר שטומאה זו של מגע גוי, טומאה דרבנן היא, ומדוע הוזקקו לנס עבור זה? אלא שטומאת גוי מדרבנן הוא להרחקה מהם, ומצינו בעזרא שכאשר חזרו מן הגלות היה צורך להפרישם מנשים נכריות, והדבר תמוה, הלא גלות בבל הייתה שבעים שנה בלבד, ואף היו אנשים שזכרו את הבית הראשון בתפארתו וידעו לומר גדול היה הראשון, וכיצד הגיעו עד נישואי תערובת והתבוללות? הוא אשר אמרו החשמונאים. ללא הרחקות מדרבנן מהגויים, יכולים אנו להגיע למצב של הדור שעלה מבבל, ולכן נקפיד על הגזירות דרבנן שאסרו יינם ושמנם של נכרים במגע[3], וחפצו להדליק בשמן טהור מטומאת מגע דרבנן[4], וזכו שמצאו שמן טהור, ועד לא הגיע שמן חדש הטהור ולא טמא בטומאת מגע דרבנן, דלק השמן הקיים שמונה ימים.
העולה שחנוכה הוא כנגד מעשה דינה לשמור על עם ישראל בקדושתו בגלות, שלא יטמאו בין העמים.
ונזכה לקנות את השם 'ישראל' שהוא על ידי יגיעה, עבודה, ומאבק.
והרי יש שישים ריבוא אותיות בתורה, ולכל אחד מישראל יש אות בתורה.
ולכך נזכה להוציא משם זה את כוחותינו בתורה, ואת האור הגדול של ימי החנוכה.
ולגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.
[1] אמנם תמוה מדוע שלחה דווקא את דבורה מניקתה, הלא יעקב היה בזמן זה בן תשעים ותשע (בקבלת הברכות היה יעקב בן שישים ושלוש, ובתוספת ארבע עשרה שנטמן בבית עבר, ועשרים שנה בבית לבן, ושנתיים בדרך, הרי יעקב בן תשעים ותשע), ורבקה בלידתה אותו הייתה בת עשרים ושלוש, כך שהיא כעת בת מאה עשרים ושתיים, ודבורה שהייתה מינקת רבקה ודאי מבוגרת ממנה לפחות בכעשרים שנה, כך שהיא לכל הפחות בת מאה וארבעים, וכי לא מצאה רבקה לשלוח מארץ כנען עד פדן ארם, אלא רק את זקנת הדור שזכתה והאריכה ימים?
[2] השתחוה שבע פעמים כיון שעשיו הוא כוחו של היצר הרע וכפי שנתבאר בפרשת תולדות, ובשבע השתחוויות ביטל את שבע שמותיו של היצר הרע ואת שבעת ראשיו.
[3] ואף שגזירות אלו מי"ח דבר הם שנגזרו לאחר מכן, אך שורש גזירות אלו, החלו בזמנם של החשמונאים.
[4] וכך אומרים אנו בהגדה של פסח. מגביהים הכוס ואומרים והיא שעמדה לאבותינו ולנו. כלומר שגזירת יין נסך על יין של עובדי כוכבים, היא שעמדה לאבותינו ולנו שלא נטמענו בין העמים.
י"ז כסליו תשפ"א