הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"ויאמר ה' וגו' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (פרק ח פס' כא). וכתב רש"י שמה שאמר הכתוב "לא אוסיף" שתי פעמים היא שבועה, שנשבע ה' שלא יביא עוד מבול לעולם, והוא שנאמר בישעיה (נד ט) "אשר נשבעתי מעבור מי נוח". ויש להבין הלא אין דבר נעלם מלפני ה' ואין בו מציאות של טעות, ואם נכון הדבר להביא מבול לעולם מדוע שלא יעשה זאת שוב, ואם אין זו ההנהגה הראויה, מדוע מתחילה עשה כן.
על הפסוק (ו יז) "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ", ביאר רש"י (ע"פ הב"ר לא יב) שהנני מוכן להסכים עם אותם מלאכים שאמרו לפַני בשעת בריאת העולם "מה אנוש כי תזכרנו" (תהילים ח ה) ואינו כדאי להיברא. ותמה הרמב"ן, הלא גם עתה בהבאת המבול לא הסכים הקב"ה לעצת אותם מלאכים, שהרי השאיר לפליטה את נח ובניו שזרעם התרבה כחול הים. ועל הכתוב "והנני משחיתם את הארץ" (שם יג), הביא רש"י מהמדרש (ב"ר לא ז) שמשמעות "את הארץ" היא "עם הארץ", שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נימוחו ונטשטשו במבול. ויש להבין מדוע לאחר שכילה הקב"ה את כל האדם מעל פני האדמה, ראה צורך למחות אף את פני האדמה.
והביאור בזה, שכל מצווה שאדם עושה מלבד שמושך על עצמו קדושה, הרי הוא משפיע קדושה על כל סביבתו, ומאידך בנפילה בחטא חלילה מושך על עצמו ועל סביבתו כח של טומאה, וכמאמרו של הגר"י סלנטר שבשעה שמתחזק בלימודו בן תורה אחד בתוככי בית המדרש – נמנע בפריז יהודי מלהשתמד, כיון שצורתם של כל כלל ישראל היא כיחידה אחת וכנפש אחת, שכל אחת משפיעה על זולתה (יעויין בס' תומר דבורה). ובכך מבאר הבית הלוי (בפרשתינו) את דברי הגמ' (חגיגה טו א) "כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן, ואחד בגיהנם, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם", דכיון שהרשע במעשיו השפיע כח טומאה על הצדיק לחטוא, לפיכך נוטל מחלקו בגיהנם, ומאידך הצדיק במעשיו השפיע על עשיית מצוותיו של הרשע לפיכך נוטל מחלקו בגן עדן.
אלא, שקודם המבול נתן הקב"ה לאדם שלטון ללא מצרים על הבהמות ועל האדמה, וכולם עמדו תחת ממשלתו כמבואר במדרש (כה ב) שהשור היה נשמע לחורש לפי שהיה כפוף לשמש את האדם, ולפיכך כאשר דור המבול קלקלו במעשיהם, מבואר במדרש (ב"ר כח ח) שאף הבעלי חיים קלקלו שלא עם מינם, לפי שההשחתה של האדם פעלה אצל בעלי החיים, ואף הקרקע הפכה למקולקלת, ומשום כך הוצרך הקב"ה לכלות ג' טפחים שבה [ומזה הטעם אמרו חז"ל (זבחים קיג א) שבארץ ישראל מתו האנשים אך לא נמחתה הקרקע, לפי שאדמת א"י קדושה, ולא היה כח לאנשי דור המבול לקלקלה], ועל השלטון המוחלט של האדם בבריאה ערערו המלאכים בזמן בריאתו "מה אנוש כי תזכרנו וגו' תמשלהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו וגו'", מפני מה נותן אתה לאדם את מפתחות הבריאה לשלוט על בעלי החיים ועל האדמה.
ואחר שקלקלו בני האדם את כל הבריאה, הביא הקב"ה מבול והחריב את כל היקום, ועתה הסכים עם טענת המלאכים שלא להשליט את האדם על היקום ולפיכך מיעט מבני האדם את כח השלטון המוחלט, ולפיכך אמר הקב"ה לנח לאחר המבול "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו'" ודקדק המדרש (פ' לד) "מורא וחתית חזרו, ורדייה לא חזרה", והיינו שאין האדם משפיע כל כך במעשיו על הבריאה, ולפיכך נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם, לפי שהתבטל הצורך בהבאתו, שהרי אף כשחוטא האדם, אינו מקלקל את היקום עימו (באר יוסף).
אמנם, הטעם שמתחילה נתן הקב"ה לאדם כח שלטון בבריאה, לפי שכל הנהגה שתהיה לעתיד לבוא צריכה היא להיות מושרשת בעצם הבריאה, כפי שמצינו שמתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין, אך כשראה שאין העולם יכול להתקיים בכך, צירף את מידת הרחמים (רש"י בראשית א א), ולא שחזר מדבריו חלילה, אלא שלעתיד לבוא יונהג העולם במידת הדין (פרי צדיק לחנוכה אות טו ועוד) וכדי שלא יהיה דבר חדש תחת השמש הוצרך הקב"ה לברוא את העולם מתחילה במידה זו, ואף לגבי שלטון האדם, כיון שלעתיד לבוא יהיה לאדם שלטון מוחלט בבריאה [כמבואר בנביא ישעיה פ' יא] נתן הקב"ה מתחילת הבריאה לאדם שלטון זה, אך כשהשתמשו בני האדם בכח זה לרעה, הפחית מהם כח זה, וישיב אותו בגאולה השלימה.