הרב צבי שוורץדרך עץ החיים
הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". (בראשית ב ב) מביא רש"י את דברי המדרש מה היה העולם חסר? מנוחה, בא שבת באה מנוחה. לכאורה הוקשה למדרש הרי מלאכת בריאת העולם הסתיימה ביום השישי, ומהו ויכל ביום השביעי? ולכך ביאר המדרש שבשבת באה מנוחה, והיא סיום הבריאה. אך הדבר תמוה האם סיום הבריאה הוא בשבת או שהוא ביום שישי? מבאר הבית הלוי שבכל יום מששת ימי בראשית, חידש הקב"ה במלאכתו בעולמו, דברים חדשים שלא היו בו מקודם, אך בשבת שבת הקב"ה ממלאכת הבריאה, ונוצרו סדרי העולם, וממילא נתחדש העולם כבכל יום וכפי שאומרים בתפילת יוצר, יוצר אור ובורא חושך, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אך לא נתחדש דבר שלא היה מקודם.
ומעתה, אמנם ישנה מלאכה של קיום הבריאה, אך אין האדם מרגיש בה כבריאה, כיון שאין שינוי במציאות העולם, ולכך נחשב הדבר כשביתה ממלאכה, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומה שאין האדם מחשיב כמלאכה, אין שם מלאכה עליו, ואף נחשב כשביתה ממלאכה. אמר הקב"ה אעשה שבת ביום זה שנראה שהעולם נוהג כמנהגו, ואין זקוק הוא לבורא, לומר, שאף קיום העולם כמנהגו, בריאה הוא. וכך אומרים בתפילת יוצר בשבת, ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו – שאז הנהיג את העולם מכיסאו על כל הפרטים שבו. וכך אמרו חז"ל בתהילים "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", שהדיבור שאמר הקב"ה וברא את הרקיע "יהי רקיע", הוא שמחזיק את הרקיע בכל עת במקומו, הרי לנו שמלאכת שמים וארץ נמשכת בכל עת, אף שאינה ניכרת כבריאה אלא כהמשך קיום העולם, ואכן למעשה הוא בריאה בכל עת.
ובכך מבאר הבית הלוי את דברי המדרש שאומר מהו ויכל ביום השביעי, אפשר שנעשה בשביעי. אמר לו כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן, הגביהו מבעוד יום והורידו משחשיכה. דברי המדרש תמוהים, מהו הביאור בהכאה על הסדן לויכל ביום השביעי? מבאר הבית הלוי ומביא שבאופן כזה ביאר בעל העקידה, שבמלאכת ההכאה על הסדן ניכרת מלאכת בעל הבית רק בהנפת ידו להכות, וניכר ממעשיו שרצונו להכות באופן שיתוקן החפץ, אך במכה בעצמה יתכן ונפל הקורנס על הסדן, ואינו מעשה מכוון, אך המתבונן יודע שאף ההכאה נעשתה מכוחו של האומן, ליצור חפץ מדויק. לכך נקבעה שבת ביום ששבת מכל מלאכתו, לומר שאף חידוש הבריאה בכל יום, אף היא יד מכווין לה מלמעלה.
וזהו שאמרו במסכת שבת (דף קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים שנאמר "אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך", לא כאברהם שנאמר בו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה", אלא כיעקב שנאמר בו "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". מבואר בדברי הגמרא שהשכר לשומר שבת שיקבל נחלה בלא גדרי הבריאה והטבע, מידה כנגד מידה. שהרי השומר שבת מקיים את האות לכך שהעולם אינו טבע, אלא בכל רגע הקב"ה מקיימו מחדש, ולכך בשבת שהיא האות שהטבע כולו של הקב"ה שבוראו מחדש בכל יום, אין בה המצווה לשבור את הטבע ואת התאוות, אלא הפוך, המצווה להתענג ולקדש את הטבע, ולתקנו ולהעלותו לקדושה, להראות שהעולם כולו תכליתו ומטרתו לקדושה. הרי לנו שמהותה של שבת כאות בעולם, שאף מה שנראה שאין יד מכוונת, הכל נעשה על ידי הקב"ה.
וביתר ביאור מביא הפחד יצחק (שבת מאמר א) את דברי הגר"א באבני אליהו שאומר כי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וחידוש מעשה בראשית ליום השבת הוכן מיום אתמול, וביום השבת שבת אף ממנו. וזה שאמר "מכל מלאכתו". משמעות דבריו שסיום מלאכת בריאת העולם שחל בשבת נעשה כבר מיום שישי, אך הדבר לכאורה סותר את עצמו, כי אם נעשה ביום שישי, מהו הסיום בשבת?
מבאר הפחד יצחק בהקדם דברי הגמרא במסכת שבת, המוציא אוכלין בכלי פחות מכשיעור, פטור אף על הכלי, מפני שהכלי טפלה לאוכלין. משמעות דברי הגמרא שאף שמלאכת הוצאת הכלי מלאכת הוצאה מרשות לרשות גמורה היא, אך כיון שבשעת ההוצאה, בטלה הפעולה לפעולת הוצאת האוכלין, לכך אין שם מלאכת מחשבת עליה, והרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומשכך פטור על הוצאת הכלי. ולכאורה נתחדש בגמרא שבשבת אם יש במלאכה אחת עיקר וטפל, אין חיוב על הטפל לבדו ובטל לעיקר.
מחדש הפחד יצחק שעיקר וטפל אינו רק הגדרה למה נקרא מלאכת מחשבת, אלא הוא עמוק הרבה יותר, והוא הפנימיות של שביתת השבת. כי בכל ששת ימי בראשית הוזכרו בבריאה רק עשרת המאמרות, אך בשבת אחר שכילה הקב"ה מלאכת שמים וארץ – "ויכולו השמים והארץ", ושבת ממלאכת שמים וארץ ונותר רק קיום העולם שבכל יום – "וישבות ביום השביעי", כעת נוסף עניין הקדושה שהיא תכלית בריאת העולם – "ויקדש אותו".
ולנתבאר שמלאכה שאינה מלאכת מחשבת אין שם מלאכה עליה, ואף קיום העולם, שאין בו חידוש הנראה לעין, אין שם מעשה עליו, ואף בשם שביתה נקרא. משכך, אף נתחדש בשביתה זו מהו עיקר העולם. וכלשון הכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" – בשביתת השבת נתחדש שעשרת הדיברות, הם פנימיות עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, והם הם המעמידים את העולם בכל יום על מכונו. כי אחר שכילה הקב"ה את חידוש העולם "ויכל אלוקים ביום השביעי", הוברר לכל שעיקר מטרת העולם הוא לקדושה "ויקדש אותו" – נעשה העולם כנרתיק וכטפל לקדושה, ולכך מלאכת קיום העולם, שם טפל לה, ועיסוק בטפל אינו מפקיע משם שביתה ממלאכה.
ומעתה אלו דברי הגר"א הנ"ל באבני אליהו. שהרי החילוק בין עיקר לטפל נעשה בכוח הדעת, שנברא במאמר "נעשה אדם", נמצא שמעשה שביתת השבת שהיא מכוח ההבחנה בין עיקר לטפל, נעשתה ביום שישי, ועל ידה נקבעה המנוחה בשבת.
ולכאורה הם הם דברי הבית הלוי שבכוח הדעת שנתחדש בשבת ניתן להבחין בין עיקר לטפל, וכך נבחין שאף השביתה ממלאכה וחידוש העולם בכל יום, נעשה בכוחו של הקב"ה, והכל במטרה להגיע לתכלית העולם, שהם עשרת הדיברות.
ולכך אנו אומרים בקידוש זכרון למעשה בראשית כי הוא יום תחילה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים. ולכאורה שבת היא מקרא קודש מראשית הבריאה, ומה התווסף ביציאת מצרים? אומר המהר"ל שעשרת המכות הם להוכיח לעם ישראל את קיומם של עשרת המאמרות. אדם הראשון כשנברא ראה את העולם ביישובו, ושאל מתי נברא כל זה? אמר לו הקב"ה הבהמות בני יום, הכוכבים בני יומיים, העצים בני שלושה ימים, אמר לו אדם הראשון הרי בהוויתם הם ונראים כבני שנים רבות? אמר לו הקב"ה כפי שאתה בן רגע ונראה כבן עשרים שנבראת בהוויתך, כך העולם כולו נברא בהוויתו, וכך חש אדם הראשון את קיום עשרת המאמרות.
כך בבני ישראל. חשו תחילה במכת דם את המאמר נעשה אדם, כי בתחילה לא היה כוח בשכלם לקלוט מעבר לכך, עד שבמכת בכורות זכו והשכילו על ידי הדעת לראות את המאמר הראשון – מאמר "בראשית. ומשכך ביציאת מצרים ראו את קיום עשרת המאמרות, וזהו זכר ליציאת מצרים, שהשביתה בשבת זכר ליציאת מצרים, שבה שבו ונתקיימו עשרת המאמרות.
"ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב טו) ומבארים שבציווי זה הוא מצוות עשה – "לעבדה", ואף מצוות לא תעשה – "לשמרה". ונקדים, מובא בספר קובץ פרשיות שנשאל רבי אלחנן וסרמן מדוע נצטוו עם ישראל בלימוד התורה יומם ולילה ובתרי"ג מצוות, ולעומתם אומות העולם נצטוו בשבעה מצוות בני נח בלבד?
מבאר רבי אלחנן במשל. אדם עולה לספינת תענוגות, משרתים אותו הדיילים ומפנקים אותו, ואומרים לו עליך לקרוא את ההנחיות לשהות בספינה, ואת ההנחיות לשעת חירום, אך רב החובל מגיע עם כבודה רבה, מפות וכלי ניווט, ומחזיק את ההגה לכל אורך הנסיעה, ומביט במפות בכל עת, כדי שתגיע הספינה למחוז חפצה, לכאורה הנוסע הוא המאושר שלא מוטל על כתפיו מאומה. אך כשנביט לסופה של הנסיעה, נראה שהנוסע לוקח את חפציו ומפליג לדרכו, אך רב החובל שעמל כל הדרך מקבל שבחים ותשבחות על הצלחתו להביא את הספינה למחוז חפצו. והנמשל ברור מאליו, אומות העולם מלאכתם קלה, שלא לקלקל, ושכרם בהתאם, אך עם ישראל עמל בעולם הזה בכל כוחו, וכשמגיע לעולם הבא שכרו משולם לו ביד רחבה, כיאה וכיאות לעמלם הרב. כך אדם הראשון נצטווה מצוות עשה ולא תעשה – "לעבדה ולשמרה", כדי ששכרו ישולם לו בעולם הבא ביד רחבה.
וכך נצטווה אדם הראשון במצוות עשה "מכל עץ הגן אכול תאכל (ב טז) ובמצוות לא תעשה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (ב יז). ואחר שחטא ואכל מעץ הדעת ונגזרה עליו מיתה, אמר הקב"ה (ג כב) "ויאמר ה' אלוקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". לכאורה משמעות הפסוק שאם יאכל מעץ החיים אחר שנגזרה עליו מיתה, תבטל הגזירה ויחיה לעולם, ומשכך אף קודם שחטא אם יאכל מעץ החיים יחיה לעולם, והסברא נותנת שאף קודם שחטא נאסר עליו לאכול מעץ החיים. אך משמעות ההיתר לאכול מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת היא, שהותר אף לאכול מעץ החיים, וכן משמעות האיסור לאכול מעץ החיים רק אחר שאכל מעץ הדעת, שקודם שאכל מעץ הדעת הותר לאכול מעץ החיים?
ואכן אומר הזוהר חדש רבי אבא בשם רבי חייא אמר, עץ ממש היה, והיו שנים, האחד נותן חיים לאדם, והאחד שהאוכלו יודע טוב ורע, לדעת הדרך הטוב והישר שיוכשר האדם, והדרך הרע שיתקלקל בה האדם, ולפיכך ציווהו הקב"ה שלא יאכל ממנו, פן ידחה הטוב ויחזיק ברע, ועל כן נאמר "מכל עץ הגן אכול תאכל", זהו עץ החיים שהיה לו לאדם לאכול ממנו, והוא לא חטא אלא בעץ הדעת טוב ורע שנצטווה שלא יאכל ממנו.
וכדברים אלו אומר הילקוט שמעוני (בראשית כב) "וינחהו בגן עדן לעבדה". שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, והלא כל האילנות נצמחים מאליהן, או שמא תאמר יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, אלא לעבדה ולשמרה לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה, שנאמר "לשמור את דרך עץ החיים", וכלשון הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה".
מבאר רבי נוח וינברג בספרו תורת חיים, עץ הדעת אינו מלכודת מוות לאדם, שאם יאכלנו ימות. אלא אכילת עץ הדעת הוא הכרת העולם בדרך ניסוי וטעיה, ואחר הכרת העולם יהא לאדם ניסיון חיים, היאך להתנהל בעולם הזה, ואכן דרך זו היא מלכודת מוות לאדם, כי דרך זו כוללת נפילות והיתקלויות במכשולים, והחשש שלא יעמוד בניסיון, כדברי הזוהר שציווה הקב"ה שלא לאכול ממנו פן ידחה הטוב ויחזיק ברע, אך הדרך היא רכישת עץ החיים בתחילה, דהיינו שילמד את דרך התורה שהיא מקור העקרונות המוסריים שבעולם, ואחר זאת ייגש לעץ הדעת שהוא החיים בעצמם, בדרך בטוחה, כי יבין שהעולם הוא אמצעי להגיע לחיבור לקב"ה.
ודוגמא לדבר נושא הנישואין. כולם רוצים להתחתן ולהחזיק בכך ולא להתגרש, אך המציאות שכ50% מהזוגות מתגרשים. כי כולם מתחתנים אך לא לומדים את דרך התורה איך להחזיק בית כראוי, וממילא אין לדבר קיום, אך על ידי לימוד התורה שיודע מדוע הוא חי, יוכל להפיק את המירב בכל תחום שהוא. כי הוא יודע מה היא המטרה, ומה הוא האמצעי, וכיצד הוא צריך להראות.
וכן כשתשאל סטודנט למה הוא לומד? ישיב: לקבל תואר. ומה הצורך בתואר? לקבל עבודה. ומה הצורך בעבודה? לעשות כסף. ומה הצורך בכסף? לקנות אוכל. ומה הצורך לקנות אוכל? כדי לאכול. ומה הצורך באכילה? כדי לחיות. ומה הצורך בלחיות? כדי שאוכל ללמוד… כך נראים פני הדברים כשאין מטרה, ועולם כמנהגו נוהג. אך היודע מה היא מטרת החיים, מקבל משמעות לחיים, וכל חייו מנוהלים מכוח המטרה.
אך אדם הראשון רצה להתנסות בניסיון הקשה יותר, להכיר את החיים בדרך ניסוי וטעיה, גזר עליו הקב"ה מיתה, כי כשהדעת שמנחה את מהלך החיים אינה בדרך התורה, אין האדם יכול לחיות לעולם, ולכך הוציאו הקב"ה מגן עדן, שלא יאכל מעץ החיים.
עם ישראל ומצרים חלוקים בשני דברים מהותיים. ביחסם לצאן. אומר יוסף לאחיו ברדתם למצרים (בראשית מו לג – לד) "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן". משמעות הפסוקים שעם ישראל רועי צאן, אך מצרים כנגדם עובדים לצאן, אך מתעבים רועי צאן. והדבר סותר את עצמו, כיצד יחיו הצאן ללא רועה? אמנם לעומתם בעם ישראל מצינו שהאבות היו רועי צאן, ואף משה רבינו ודוד המלך היו רועי צאן, משמעות הדברים שרעיית הצאן היא חלק ממהותו של עם ישראל.
חילוק נוסף מצינו לגבי הקרקע. כתוב בפסוק (דברים יא י – יא) "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים". מצרים שאינם רועי צאן, הם עובדי אדמה בקלות, יש להם מים בשפע, אך עם ישראל שהם רועי צאן, עבודת האדמה מורכבת יותר בשבילם, "למטר השמים תשתה מים". ולכך אומר פרעה לי יאורי ואני עשיתיני, הדגש בדבריו הוא על המים שמשקים את הקרקע, שזהו המהות של עמו.
חילוק זה מצינו אף בקין והבל. קין קיבל את פרי האדמה, והבל רועה צאן. משמעות הדברים שקרקע וצאן חלוקים במהותם. מוסיף המהר"ל (גור אריה) וכדבריו כתב הרידב"ז בטעמי המצוות ובמצודות דוד, שחלוקה זו היא מקורה של מצוות שעטנז.
מבאר המהר"ל, קין יזם בדעתו להביא קרבן והביא פשתן מהגרוע שבאדמתו[1], אך הבל הביא גם הוא קרבן מהצאן, כי כל אחד הביא את הקרבן המתנגד ביותר לרעהו, קין הביא פשתן שהוא מהות עבודת האדמה, אך הבל הביא צאן שהוא מהות העבודה עם בעלי החיים. ולכך אסור לבוש צמר ופשתים יחד, כי במהותם מתנגדים הם זה לזה.
ובטעם הדבר. פשתן בתורה קרוי בד. בגדי כהונה עשויים מפשתן, והתורה מכנה אותם (ויקרא טז ד) " כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף", הרי שכינויו של פשתן, בד, מלשון בדד, בודד. ואכן מעלתו היא, ככל שניפוצו משובח, ועושים הימנו בגדים דקים, כי טבעו שאפשר לבודד את חלקיו בניפוץ. אך לעומתו צמר אין שמו עליו, שמו נגזר מצבעו, תכלת, ארגמן, תולעת שני, ואף הצמר מסובך בתוך עצמו, מעלתו שעושים הימנו בגדים עבים ומחממים, שם הצמרת שבעץ נגזר משם צמר, על שם שבראש העץ הענפים סבוכים.
ומעתה חלוקים הם ביסודם. פשתן מסמל את היות האדם בדד לעצמו, ולכך אם רעהו מפריע לו בדרכו, אין לו זכות קיום, וזהו שהרג קין את הבל על שזכה ונתקבלה מנחתו, אף שאין תועלת בהריגתו, ואמר לו הקב"ה "אם תטיב שאת" – תהיה יותר מהבל, אך עמדה לו קנאתו, וקם והרג את הבל אחיו. עד שאמרו חז"ל קין ראש לרוצחים. וכן מצרים מהותם עובדי אדמה – פשתן, אין להם צורך בגשם, חיים הם ממימי היאור, מהותם היא שהם ואין בלתם, חושבים הם שאין להם צורך בזולתם, ואף אומר פרעה לי יאורי ואני עשיתיני, אני הוא מהות והתחלת העולם. זהו מהותו של פשתן, חי לעצמו.
אך ישראל הם הפך מצרים, כוחם באחדותם, בכך שנעשים הם לאחד, ולכך רועי צאן הם, חושבים וחיים את החי שסביבם, ושמם העצמי בטל מהם, וחל עליהם שמם הכללי, ואכן מצינו שמשה רבינו ודוד המלך נבחרו להנהיג את ישראל מאחר והיו רועי צאן שאין מקומם קבוע, הם בטלים לצרכי הצאן, ואף ניכרה חמלתם עליו, אמר הקב"ה אלו ראויים להנהיג את ישראל. זהו הצמר, האחדות.
אך מקשה רבי אריה לייב היימן בספרו חקרי לב הרי אין מיתה בלא חטא, ומה חטא הבל שלכך שנגזר עליו מיתה? מבאר החקרי לב שנתקלל אדם הראשון (בראשית ג יז) "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך", ועמו נתקללו צאצאיו אחריו, וכשם שקללת "וקוץ ודרדר תצמיח לך"(שם יח), נאמרה על צאצאיו אחריו, כך גזירת "ארורה האדמה" נאמרה על האנושות כולה. אך בהבל נאמר (בראשית ד ב) "ויהי הבל רועה צאן", ומבאר רש"י לפי שנתקללה האדמה פירש לו מעבודתה. לכאורה על כך נענש הבל. כיון שהפקיע עצמו מגזירתו של הקב"ה לעבוד את האדמה בקושי, נגזרה עליו מיתה.
אף שהאבות היו רועי צאן ולא עובדי אדמה, ומדוע הותר להם שלא לעבוד אדמה? אלא משנולד נח נתבטלה גזירת "וקוץ ודרדר", ועמה בטל החיוב לעבוד את האדמה, שנאמר (בראשית ה כט) "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' ", ולכך בזמן האבות בטל החיוב לעבוד אדמה.
באופן נוסף מבאר החקרי לב שאחר המבול שנמחה אף שלושה טפחים שעל פני הקרקע, שעליה נגזרה גזירת ארורה האדמה, בטל החיוב לעבוד אדמה, ולכך האבות לא היו עובדי אדמה.
ולדברי המהר"ל למדים אנו שהבל מהותו היא לחבר את העולם לאחד, ותפקידו לחבר אף את הפשתן, וכיון שנטש את תפקידו, והלך לתפקיד קל יותר, לשמר את חיבורו של הצאן, לכך נתחייב מיתה.
בנותן טעם להביא את דברי רבי שמעון שקופ בהקדמתו לשערי יושר בביאור מצוות קדושים תהיו. שעל האדם מוטל שכל עבודתו ועמלו יהיו לטובת הכלל, וכיון שרבים צריכים לו, כל מעשיו אף לצורך עצמו, מצוה הם, וכעבור צורך רבים ייחשב, ונדמה הוא לבוראו במקצת שמעשיו לקיים את העולם, כך הוא כל מעשיו לקיים את העולם. הרי שחיוב האדם לפעול לטובת הכלל, וזה מצוותו בעולמו.
בדומה לזה ראיתי רעיון יפה במאמרו של הרב דוד ברוורמן (הופיע היום ב"יתד נאמן"), סיפר ילד שובב, הייתי עושה נזקים, אך באותה מידה הייתי גם אומן בלהאשים בכל מעשי את כל הסובבים, והיחיד שכמובן לא היה אשם, הייתי "אני בעצמי". בערב יום כיפור לוויתי את סבי לתפילת מנחה, אמר לי סבי האם אתה מוכן להכות על ליבי בוידוי? מה? על ליבך? תהיתי בליבי, אך סבי מיד ביאר את דבריו: חז"ל תיקנו נוסח ציבורי, אשמנו בגדנו, מדוע תיקנו זאת בלשון רבים ולא בלשון יחיד אשמתי בגדתי וכו', והתשובה היא, כי התכוונו אליך, שהינך טלית שכולה תכלת, וכל חטאיך של אחרים הם, ואם כך כשאתה מתוודה הוידוי הוא בעצם הוא עבור הציבור, ומדוע שלא תסיים את המלאכה, ואף תכה עבורי על הלב.
כך מצינו באדם הראשון שאמר (בראשית ב יח) "האשה אשר נתת לי", אין נטילת אחריות אישית, אך תפקידנו לקחת אחריות על עצמנו, ואף על אחרים לסייע לזולת, וזהו (בראשית ג יב) "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", לבריאה אינו טוב שיהא כל אחד חי לעצמו, וצריך שתהיה ערבות הדדית, כל אחד לסביבתו.
ה' יעזור שנגיע לתיקון השלם ולגאולה השלימה במהרה בימינו.
[1] במזרחי מביא שסופי אותיות, באותיות המרכיבות את המילה קרבן, קוף. ריש. שין. בית. הם פשתן. הרי שעיקרו של קרבן הוא מהאדמה.
כ"ז תשרי תשפ"א