אוהד שקד-מנדלבוייםשבעת האושפיזין
הקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
חג הסוכות הוא החג שיש בו הכי הרבה נושאים בשבעה ימים. בפרשת אמור בפרשת המועדות אומר הפסוק (ויקרא כג לד – לו) "דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'. ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו". אך בפסוק לט חוזרת התורה ואומרת "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום ראשון שבתון וביום השמיני שבתון". מקשה החתם סופר (פרשת האזינו) מדוע הובא פרשת יום טוב הראשון של סוכות פעמיים? ועוד מקשה מהו "חודש השביעי הזה", ומדוע בפעם השניה לא הוזכר "הזה"?
מבאר החת"ס שחג הסוכות מורכב משני חגים שיוצאים בתאריך אחד, חג האסיף הוא סיום של שלושת הרגלים, אביב קציר ואסיף. וחג הסוכות הוא משום שאחר שנתכפרו העוונות אמר הקב"ה סלחתי כדבריך, אומרים חז"ל שיוה"כ היה ביום חמישי, וביום שישי י"א תשרי ציווה משה להביא את נדבת המשכן, ובשבת לא הביאו כי בניית המשכן אינה דוחה שבת, וביום ראשון ושני י"ג וי"ד הביאו את נדבת המשכן ובליל ט"ו תשרי חזרו ענני כבוד, ושמח כל העם, כיון שהעם סיימו את חלקם להביא את הנדבה, וכעת מלאכת הבניין מוטלת על בצלאל בן אורי, נמצא שתם חלקם וזכו שבזכות שסיימו חלקם להשראת השכינה, שבו ענני הכבוד, זהו חג הסוכות. ולכך כתוב "חודש השביעי הזה", שהוא אחר יום כיפור הנזכר לעיל (אמנם ביאור זה הוא לדברי הגר"א ששבו ענני כבוד בליל ט"ו תשרי). אך החג הנוסף הוא חג האסיף הוא בדומה לפסח שהוא בזמן האביב בתחילת השנה, ולכך נקרא אף חג האביב, וסוכות הוא בסיום השנה בזמן אסיפת התבואה, וזהו חג האסיף, נמצא שיש שני חגים בזמן אחד.
ובדרך זו אומר המשך חכמה (שמות כג טז) שבפרשת משפטים ובפרשת כי תשא מוזכר שמו של החג, חג האסיף, אך בחומש דברים שם החג הוא חג הסוכות, ומביא שהטעם על פי דברי הגר"א, שלאחר שניתנו לחות שניות חזרו ענני הכבוד בט"ו בתשרי, ואז נצטוו על חג הסוכות, אך על חג האסיף נצטוו קודם נתינת הלוחות לפני חטא העגל.
אמנם ביאור זה הוא לדעה הסוברת שסוכות הוא זכר לענני הכבוד, אך לדעה הסוברת שסוכות הם זכר לסוכת שבנו במדבר, לכאורה הדבר צריך ביאור מדוע אנו עושים זכר לסוכות שבעה ימים? מבאר הרשב"ם שזהו ביאור דברי הפסוק (ויקרא כג מג) "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתכם מארץ מצרים", באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא ישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה, ויושבים בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. משמעות דברי הרשב"ם שמצות סוכה היא לחוש שהעולם עראי, וכל שיש לנו הוא מאיתו יתברך[1].
וכך מבאר במכתב מאליהו (חלק ב עמוד 107) את התפילה ופרוש עלינו סוכת שלומך. שסוכה גורמת לשלום. והיאך? כי היודע שהקב"ה מנהיג את העולם, וכל מציאותו בעולם היא עראי כסוכה, ממילא תבוא האחדות שהיא השלום. וביאור הדבר כי השלום לא יתכן בעוד קיים היש הגשמי. שהרי כשאדם חושק בדבר מסויים, הוא רוצה אף בדבר של חברו, ומה שיש לחברו ממעט את רשותו הוא, ומוכרחים לבוא לידי קנאה ותחרות, עד כדי שהמצאות חברו בעולם מעיקה עליו, וזו היא שנאת חינם המביאה לידי גלות, והגלות אין בה קביעות בעולם, והיא התיקון לקביעות שהביאה לשנאה, ואחר שנעשה עראי ממילא שבה האחדות, שהרי אין האחד מיצר לחברו. וכן כששואפים כולם למטרה רוחנית, אין האחד מיצר לחברו, וזו היא סוכת שלום שרוחניות הסוכה מביאה לידי שלום.
ובעומק נוסף מקשה הפחד יצחק (מאמר ז) לשון הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ולכאורה מדוע כתבה התורה למען ידעו, הרי דרך התורה לכתוב לשון למען תזכור, כביציאת מצרים שכל מקום מוזכר למען תזכור? עוד מקשה הפחד יצחק שהמשנה בסוכה (דף נא:) אומרת שכאשר היו יוצאים מבית המקדש לעבר השילוח לשאוב את מי ניסוך המים היו עומדים בשער ניקנור ממזרח למערב ואמרו, אבותינו שהיו במקום הזה פניהם למזרח ומשתחווים לשמש ואנו לה', ולכאורה מדוע מזכירים שאבותינו עבדו עבודה זרה שלכך נחרב הבית בראשונה, ועוד בשיאה של שמחת בית השואבה?
מביא הפחד יצחק שהמהר"ל (גבורות ה' פרק מו) מבאר שעניין שלושת הרגלים הוא על שם השליחות ששלח הקב"ה את כלל ישראל לעולם. בחג הפסח יצירתה של כנסת ישראל ומינויה לשליחות יוצרה, שזהו אביב שהוא לשון התחלה. ובשבועות הוא חג הקציר שזהו עבודתה של כנסת ישראל בתורה ומצות שזהו מלוי תפקידה. בסוכות הוא משום כשתשוב כנסת ישראל למשלחה באחרית הימים, כאשר יושלם המעגל ותאמר לו עשינו שליחותך, זהו חג האסיף על שם החזרת הרכוש אשר בשדה לבית בעליו.
מוסיף הפחד יצחק (ר"ה מאמר ז) את הגמ' בערכין (דף לב(:שמביאה את הפסוק בנחמיה (ה יז) "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון בני ישראל עד היום ההוא ותהי השמחה גדולה מאוד", מקשה הגמרא אפשר בא דוד ולא עשה סוכות עד שבא עזרא, ומתרצת הגמרא אלא שביקשו רחמים על יצר הרע וביטלוהו[2], והגנה עליהם זכות זו כסוכה. והזכיר הפסוק את יהושע בן נון, ולא כתב יהושע אלא ישוע, כי הקפידה התורה עליו מדוע כשנכנס לארץ ישראל וסייעה לו זכות ארץ ישראל לא ביקש לבטל את יצר הרע. ולכך אין טענה על משה רבינו מדוע לא ביקש רחמים לבטל את היצר הרע, כיון שלא היה בארץ ישראל שזכותה תסייע לו. עוד יקשה מדוע ביטול יצר הרע מגן עליהם כסוכה דווקא? ולכאורה מהו המשותף בין ביטול יצר הרע לחג הסוכות?
משכך, מבאר הפחד יצחק שבמהות חג הסוכות מונח העתיד ששבים לקב"ה לומר לו עשינו שליחותך. ואמת זו שעל שם העתיד עראית בעולם הזה, ולכך ביטול היצר הרע שהוא מעין העתיד לבוא שלא יהא בו יצר הרע כלל, וכביאור הרמב"ן (דברים ל ו) על הפסוק "ומל ה' אלוקיך את לבבך". ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מזמן הבריאה הייתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל, והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאווה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאווה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו.
וביטול היצר הרע מגן על ישראל כסוכה שאף היא מעין העתיד ששבים לקב"ה אומרים לו עשינו שליחותך. ומעתה אין שייך לומר לשון זכירה שהיא חיות האירוע שהיה בעבר כאילו הוא כעת, שהרי הסוכה מביאה את העתיד לחיינו אנו, ואף מדויק לשון ידיעה, שהוא ידיעת כל מכלול המעשה עם תולדותיו, ולכך אומרים אנו בפרידה מהסוכה, יהי רצון כשם שזכיתי לשבת בסוכה זו כך אזכה לשבת בסוכת עורו של לוויתן, ולא מצינו בשאר מצוות לשון שכזו, אלא שמתוך ישיבתנו בסוכה אנו משתייכים לסוכת עורו של לוויתן.
והנה גם בשבעים פרים, ובתשעים ושמונה כבשים שמקריבים בסוכות, מונח עניין העתיד.
רבי דוד כהן בספרו זמן שמחתנו (מאמר כד) מבאר שבקרבנות החג, הפרים מתמעטים והולכים משלושה עשר ביום הראשון, לשבעה ביום השביעי. ומבאר רש"י (במדבר כט יח) פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות עובדי גילולים שמתמעטים והולכים סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין. ומקור דברי רש"י מהגמרא בסוכה (דף נה:) אמר רבי אליעזר הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. אמר רב יוחנן אוי להם לעובדי כוכבים שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו, בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן. ולכאורה הדבר סותר את עצמו. אם הפרים מתמעטים והוא סימן כליה לעובדי כוכבים, מדוע הגויים איבדו ואינם יודעים מה איבדו?
מבאר הגר"א (בספר האמונה וההשגחה) אנו מתפללין על צמיחת קרן משיח בן דוד שהוא יכלה את אדום ואת המון גוג, ואז יתקיים "ועלו מושיעים בר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ", ואז יהיה גמר קיבוץ כל ישראל, ואז יתקיים "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ה', "ואז יעלו כל הגויים להשתחוות לה' ולחוג את חג הסוכות ואז יתקיים, "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". מבואר בדברי הגר"א שמעיקר אחרית הימים הוא איחוד כל הגויים לשפה אחת, וכל עוד הם פרודים לאומות אינם ראויים לזכות לאור השלם, ואם כך זהו שפרי החג מתמעטין והולכין, שנעשים הגויים ליחידה אחת, ויהיו כולם תחת השפעת עם ישראל, ויגיעו לתיקון השלם, וכבחינת מצב הבריאה קודם דור הפלגה שעליו נאמר "שפה אחת ודברים אחדים".
כך רואים אנו גם בתשעים ושמונה כבשים שכנגד עם ישראל, שפירש רש"י (שם) כנגד ישראל שנקרא שה פזורה והם קבועים, ומניינם תשעים ושמונה, לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה, מבאר רבי דוד כהן (מאמר כו) שאחר שמתמעטים הגויים והופכים לאחד לקבל את קדושת עם ישראל, מביאים כלל ישראל תשעים ושמונה כבשים להנצל מהתשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה, ולהביאם על הגויים, וכך יכנעו ויקראו בשמו של הקב"ה שזה מעמידם בחינת "לנסותך להטיבך באחריתך".
עוד מבאר הגר"א ששבעים פרים הם כנגד שבעים אומות העולם, שלושים וחמשה מישמעאל, ושלושים וחמשה מעשיו. וחלוקתם בפרי החג הוא, שהיכן שכתוב שעיר הוא כנגד עשיו, והיכן שכתוב שעיר עזים הוא כנגד ישמעאל. ובפסוקים נראה שבימים ראשון שני ורביעי כתוב שעיר עיזים, וממילא הם כנגד ישמעאל, אך בימים שלישי חמישי שישי ושביעי כתוב שעיר, וממילא הם כגד עשיו.
ולכאורה לפי חלוקה זו שחילק הגר"א, אפשר לומר שאף שבעת האושפיזין, הם העומדים עבורנו להצילנו מידם, ובכל יום בא האחד לתקן כנגד אותו היום. ומתחלקים לפי חלוקה זו חלקם כנגד ישמעאל וחלקם כנגד עשיו. הנה סדר האושפיזין לפי מה שסידר האר"י הוא כדלהלן: אברהם יצחק יעקב משה יוסף אהרן דוד, נמצא שבימים ראשון שני ורביעי, האושפיזין הם אברהם יצחק ומשה, והם כנגד ישמעאל. ובימים שלישי חמישי שישי ושביעי, האושפיזין הם יעקב יוסף אהרון ודוד, והם כנגד עשיו.
וביאור חלוקה זו. אברהם הוא אבי ישמעאל, ויצחק הוא האח שכנגדו. יעקב כנגד הוא אחי עשיו, וממילא הוא כנגדו. יוסף הוא שטנו של עשיו, ודוד הוא מלכות של בית דוד שהיא כנגד עשיו, ומחזירה את המלכות ממלכות עשיו למלכות ה', אהרון כנגד עשיו, והוא התורה שבעל פה, ומשה הוא התורה שבכתב העומדת כנגד ישמעאל. שהרי אומר ה"בית הלוי" שניתנה התורה שני חלקים, שבכתב ושבעל פה, מפני שכאשר ישלטו בנו בני עשיו ויאמרו אנו ישראל, לא ישלטו בתורה כולה, ואכן הניחה הנצרות את ידה בתורה שבכתב אך לא נגעה בתורה שבעל פה. ומשכך אהרון שהוא התורה שבעל פה הוא כנגד עשיו, ומשה רבינו שהוא תורה בכתב, הוא כנגד ישמעאל, ואכן בני ישמעאל לא נגעו בתורה כלל, ואף בתורה שבכתב.
זהו חג הסוכות. ומשכך נבין מהו מהות האושפיזין.
ונקדים: מדוע באים האושפיזין בחג הסוכות דווקא? רבי יחזקאל סרנא בספרו דליות יחזקאל מביא את דברי הגר"א. "מקימי מעפר דל" היינו דל ממצוות. "מאשפות נרים אביון" היינו בעל תשובה. "להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו". היינו האבות הקדושים, והיינו שזוכים ישראל אחרי המחילה והסליחה של יום הכיפורים, לשבת עם האבות הקדושים בחג הסוכות וזו בחינת האושפיזין.
ובדרך זו כתב השפת אמת (דברים סוכות תרנב) בשם החידושי הרי"ם שעל ידי תשובה הקב"ה מעלה אף את מחשבות ורצונות בני ישראל מאשפות לשבת עם נדיבים, ולכך יושבים עם האושפיזין בחג הסוכות.
ולפי זה מוסיף ומבאר רבי דוד כהן (מאמר ז) את דברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות: והנה איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו, כשיצאו ממצרים אף שיצאו מבית עבדים, עדיין נחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים. משמעות דברי הרמב"ן ששבו למעלת אבותם, רק אחר שנתכפר חטא העגל והוקם המשכן, ואם כך זהו הסוכה שהיא לזכר הענני כבוד, שחוזרים למעלת אבותם, שהם האושפיזין, לכן זכו כעת לשבת בסוכות לשבת עם האבות הקדושים, כיון שחזרו למעלת אבותם.
ובדרך עבודתנו יחד עם האושפיזין אומר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק סוכות ז) שהאושפיזין הם הארת שבעה מידות הקדושים הנקראים שבעת ימים. שהם חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד. מלכות. כי לכל אחד מהאושפיזין יש מידה כנגדו, ובקדושת הסוכה אדם זוכה להארת שבעת מידות הקודש, על ידי האבות שבאים לסוכה. ובכל יום העבודה היא על מידה אחת כנגד האושפיזין שבאותו היום. ולכך עיקר מצות סוכה באכילה ושתיה, שהם עיקר סיבת החיים של הנפש, ועל ידי זה יהיה נשפע בנו החיים מהארת הקדושה.
ומהי העבודה בכל יום? מבאר המכתב מאליהו (חלק ב עמוד 110) שעניין האושפיזין הוא הדביקות במידותיהם. וזכיה במידה אחת תביא לקניית המידה שלאחריה. אברהם כנגד מידת החסד – אהבה. יצחק כנגד מידת הגבורה – הבנה בשכל לירא מהקב"ה. יעקב כנגד מידת התפארת – אמת שצירוף האהבה עם הגבורה נגיע לשאיפת האמת. משה כנגד מידת נצח – מכוח האמת נגיע לתורה לשמה שהיא בבחינת נצח. אהרון כנגד מידת הוד – שעל ידי כבישת הרע נשתמש בשני היצרים לטוב שהיא בחינת הוד. יוסף כנגד מידת יסוד – שבירת היצר לגמרי. דוד כנגד מידת מלכות – שעל ידי כך נגיע לקבלת עול מלכות שמים.
וכך יתבאר הזוהר (אמור קג ב) שאומר שרב המנונא סבא בכל יום הזמין את האושפיזין ואמר בואו שבו. ושמח ואמר אשרי חלקנו ואשרי חלקם של ישראל שנאמר "כי חלק ה' עמו". ולאחר מכן ישב בסוכה, ולדברינו כיון שחג הסוכות הוא בחינת "חלק ה' עמו", לכך בחג הסוכות זוכים להארת שבעת מידות הקודש, על ידי העבודה בהם בחג הסוכות.
ולפי זה מבאר רבי פנחס פרידמן בספרו שבילי פנחס את דברי המדרש תנחומא (פנחס פרשה טו) שאומר שדעת רבי אליעזר שאוכל ארבעה עשר סעודות בסוכה, ודעת רבנן שאין לדבר קיצבה, אך בשמיני עצרת פטור מאכילה בסוכה, מפני שכל שבעה ימים מתפללים שירדו טללים, אך בשמיני עצרת מתפללים על הגשם, ולכך נפטר מהסוכה כדי שיתפלל על הגשם בלב שלם, ואף על פי כן יום טוב הראשון של חג עולה לימי החג ולכך שמה עצרת, והיה צריך להיות אחר החג חמישים יום, כשם שעצרת אחר פסח חמישים יום, אלא אמר הקב"ה חורף הוא ואינן יכולים להניח בתיהם לבוא לכאן, ולכן עושים עצרת. ומנין? מכך ששמו עצרת. ולכאורה מדרש זה, הוא חידוש עצום. שהיה עצרת עתידה להיות חמישים יום אחר סוכות, כעצרת שהיא חמישים ים אחר הפסח.
אלא מבאר השבילי פנחס שמיציאת מצרים עד שבועות נצרך שבעה שבועות להגיע לפסקה זוהמתן כאדם הראשון קודם החטא, כי כל מידה מאחדת בתוכה את כל שבעת המידות, ולכל מידה צריך שבוע ובכל יום חלק המידה המתאחד עם האחרת, ולכן אחר שחטאו בעגל ונסתלקו ענני כבוד, וירד משה רבינו עם הלוחות השניות ונאמר להם סלחתי כדבריך, נצטוו להקים משכן, וחזרו ענני כבוד, אך חסר תיקונן של שבעת המידות שנחסרו בחטא העגל, והיאך יגיעו לעצרת שהוא כדברי הילקוט שנשמח אני ואתה?
וזהו שמביא התנחומא שנצרך אף בין סוכות לעצרת חמישים יום, אך כיון שאם יהיו חמישים יום בין סוכות לעצרת יצא עצרת בחורף, הקדים הקב"ה את חג שמיני עצרת שיהיה מיד אחר סוכות, ומאחר שיש לנו שבוע בלבד לתקן את שבעת המידות, נצרך בכל יום לתקן מידה אחת עם שבעת המידות הכלולות בה, לכך מחדש השבילי פנחס שבכל יום בא האושפיזין ומתקן את המידה שכנגדו, ויחד עמו מגיעים בכל יום כל שאר האושפיזין, לתקן ביום אחד את כל חלקי המידה.
וכדברינו נמצא בדברי הרמב"ן (ויקרא כג לו) שכתב: וציוה בחג המצות בקדושה לפניהם ולאחריהם, כי כולם קדושים ובתוכם ה'… וקידש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים, כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אישו הגדולה, ודבריו שמעו מתוך האש, ולכך יקרא רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. משמעות דברי הרמב"ן שימי הספירה מקבילים הם לחולו של מועד, ושמחת תורה מקביל לשבועות, ולכך שמות שניהם עצרת.
ותיקון המידות הוא אחר יום הכיפורים, כי הוא שמח אחר יום הכיפורים מחמת מחילת העוונות, ומגיע כוח המידה לסוכה, ועל ידי השמחה יפעל ויגיע לתיקון המידות. ויגיע לעצרת שהיא כשבועות יום מתן תורה, וכאן הוא ביום שמחת תורה, עם מידות מתוקנות.
ונזכה אם ירצה ה' למלא ולפעול את כל מה שצריך לפעול בחג הסוכות.
ונזכה לסוכת עורו של לוויתן במהרה בימינו. אמן.
[1] ואכן כדברים אלו מפורש בילקוט שמעוני (ויקרא תרנד). שבסוכות ישנם שלוש שמחות. "ושמחת בחגך", והית אך שמח", "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", אך בפסח לא נזכר אף שמחה אחת, וטעם הדבר: כי בפסח אין אדם יודע מה יצא מתבואתו, לפיכך אין כתוב בו שמחה, ובשבועות התבואה נכנסת בפנים ועדיין פירות האילן נידונים, לפיכך נזכר בו רק שמחה אחת "ושמחת אתה וביתך", אך בסוכות שהוא אחר יום הכיפורים שנתכפרו העוונות, והתבואה ופירות האילן בפנים, לכך נכתב בו שלושה שמחות.
[2] הגר"א אומר שמחמת ביטול היצר הרע לעבודה זרה שנחלש כוח הטומאה בעולם, ממילא בטלה נבואה שהיא כוח הקדושה, כיון שזה לעומת זה עשה אלוקים, ולא יתכן להמעיט את כוח הטומאה, בלא להמעיט את כוח הקדושה כנגדה, כדי שיהא הניסיון לנטות לטוב שקול לניסיון לסטות לרע.
ד' דחוה"מ סוכות תשפ"א