יראת השם

"וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות" (פרק ו פס' א). ויש לדקדק מדוע נקט הכתוב 'המצוה' בלשון יחיד, ואילו 'חוקים ומשפטים' בלשון רבים. עוד יש להבין מהי אותה מצוה, ומפני מה אינה כלולה בכלל החוקים והמשפטים. ואף על הכתוב לעיל (ה כח) "ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ" ולהלן (ז יא) "ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים" יש לדקדק במה שנקט "מצוה" בלשון יחיד ו"חוקים ומשפטים" בלשון רבים. ומשמע שבכל ג' המקומות הללו ה"חוקים והמשפטים" הם אותם חוקים ומשפטים, וכן המצוה הינה אותה מצוה. ויש להבין מהי אותה מצוה המדוברת.

והנראה בזה, שמתוך תרי"ג המצוות, מצינו מצווה אחת שהיא המפתח לקיום התורה כולה אשר בלעדיה כמעט ואין משמעות ללימוד התורה וקיום המצוות, וזוהי מצות "יראת שמים" כמבואר בגמ' (שבת לא א) "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות [לדלתות] הפנימיות, ומפתחות [לדלתות] החיצוניות לא מסרו לו, איך יכנס?" דיראת שמים היא השער שדרכה נכנסים לעול תורה ומצוות.

ואמרו בגמ' (ברכות ו ב) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר (קהלת יב יג) "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ומבואר שמצות היראה אף שהיא בכלל התרי"ג, מ"מ היא הכוח המניע לקיום כל תרי"ג המצוות. ועוד אמרו שם, מהו "כי זה כל האדם" – "א"ר אלעזר, אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" [שיברא האיש הזה. רש"י], ועוד פירשו שם כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה [להיות צוותא לאותו האיש].

ועומקם של דברים, דמבואר בגמ' (ברכות לג, ב) "א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ופרש"י "כל הבא על האדם, ביד הקב"ה הוא, כגון, ארוך, קצר, עני, עשיר, חכם, שוטה, לבן, שחור, הכל בידי שמים הוא, אבל צדיק ורשע אינו בא ע"י שמים, את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דברים והוא יבחר לו יראת שמים". ובגמ' (שבת לא ב) "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כח, כח) ובלשון יווני קורין לאחת 'הן', כלומר היראה היא המצווה היחידה התלויה רק באדם עצמו. ומבואר שרק תכונת יראת שמים נמסרה כולה לבחירתו של האדם, משא"כ שאר הדברים שהם לא בידו, וכיון שכך היא המצוה המסמלת את חיבורו הפנימי של האדם לקב"ה ואת יחסו לקיום המצוות.

ויש להוסיף בזה, על פי משלו של החפץ חיים על הפסוק (איוב מא ג) "מי הקדימני ואשלם, תחת כל השמים לי הוא" שהמשיל זאת לחייט שאסף אל ביתו ילד יתום ועני חסר כל, פירנסו ולימדו את חכמת התפירה, עד שלימים נעשה גם הוא בקי במלאכה זו. באחד הימים, לאחר שהלך רבו לביתו, חזר השוליה בלאט לבית מלאכתו ותפר בגדים לאנשי העיר בלא לשתף ולחלוק ברווח עם בעל הבית. כאשר תפסו החיט במלאכתו הצטדק השוליה ואמר מה חסרון מוצא אתה בהנהגתי, הרי אין אני מבטל מלאכתך, וטורח אני בזאת לאחר שסיימתי חוקי עמך. רגז עליו בעה"ב ואמר לו, נכון הדבר שאין אתה מחסר ממלאכתי, אולם בית מלאכה זה שאתה עובד בו, שלי הוא. מכונות אלו שאתה משתמש בהן, שלי הן, ובדים אלו שאתה נוטל מהם למלאכתך, אף הם משלי. והנמשל, שאף שעושה אדם מצוות בגופו ובנפשו, מ"מ היכולת לקיים את המצוות, הזמן בה נעשה הדבר, מקום עשייתה ועצם גופו של האדם רוחו ונשמתו – הכל משלו המה, ואין לאדם לבוא בדרישה לקב"ה לקבל שכר שהרי כל הכוחות והכלים הכל ממנו יתברך (וכעין זה מבואר בויקרא רבה כז ב).

וכל זה בשאר מצוות שאינם בידו של האדם אלא תלויים בסייעתא דשמיא, וכגון לקנות תפילין שבלא עזרת שמים אין מתאפשר לו לאדם להשיגם, וכ"ש לימוד תורה והבנתה שהרי "הכל בידי שמים" אולם, תכונת יראת שמים היא מסורה לאדם ועליה יותר ראוי שיקבל את שכרו בדין, וזהו שכתוב "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל" (תהילים קכח א-ב) שרק על יראת שמים מגיע לאדם שכר כפי פעלו ויגיעת כפיו.

ומעתה נראה לומר שזוהי ה"מצווה" שדיברה עליה התורה שהיא מצווה אחת הנפרדת משאר המצוות שבה תלויים קיומם של כל "החוקים והמשפטים". והדברים מדוקדקים בכתובים, שלאחר הכתוב "וזאת המצוה וגו'" (ו א) אומרת התורה (פס' ב) "למען תירא את ה' אלוקיך" וקודם הכתוב "ואדברה אליך" (ה כח) אומרת התורה (פס' כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי", וקודם הכתוב (ז יא) "ושמרת את המצוה" כותבת התורה (פס' ט-י) את עניין יראת העונש. ללמדנו שעל ידי שיעמול ויתייגע האדם בקניית יראת שמים, יוכל על ידי כך להצליח בלימוד התורה וקיום מצוותיה.