עיני העדה

"וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה וגו' העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (פרק טז פס' יב-יד). ופירש רש"י שאמרו דתן ואבירם אפילו אם תשלח לנקר את עינינו לא נסכים לעלות אליך. ונתקשו המפרשים בביאור דבריהם, וכי היכן שמענו שדיין מנקר את עיניהם של הנידונים בשביל שיבואו לדין, ויותר היה להם לומר אפילו אם תכריחנו ע"י נידוי וכדומה עדיין לא נעלה. ונראה שיש בדבריהם עומק נוסף, ויש לבאר עניינו. עוד יש לדקדק מה שאמרו "לא נעלה", שהיה להם לומר "לא נבוא", ומהו שנקטו לשון 'עליה'.

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב (בתרגום ללה"ק) "ושלח משה שליחים לזמן לבית דין הגדול לדתן ואבירם בני אליאב ואמרו לא נעלה", וכן מבואר בגמ' (מו"ק טז א) הלומדת מכאן שיש לו לדיין לזמן את בעל הדין לבוא לפניו. ויש להבין בעבור מה זימנם משה לבית הדין. וביותר קשה מה שכתב יב"ע שזימנם לבי"ד הגדול של שבעים ואחד דיינים, מדוע צריך דווקא בי"ד של ע"א, ולא מספיק בית דין של ג' דיינים או כ"ג.

ובגמ' (סנהדרין קי א) דרשו על הפסוק "ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים", שהיו אלו אנשים המיוחדים שבעדה. ומה שמתארם הכתוב "קריאי מועד", מלמד שהיו יודעים לעבֵּר שנים וחודשים. ו"אנשי שם" מלמד שהיה להם שם בכל העולם. והנה, מה שציינה התורה שהיו מיוחדים שבעדה וכן שהיה להם שם בכל העולם מבואר היטב, דמתארת התורה את גדלותם של החולקים על משה. אך מה שכתבה התורה שידעו לעבר חודשים ושנים יש להבין מה בא דבר זה ללמדנו.

והנראה בזה, שרצה משה רבינו להחיל על אותם שחלקו עליו דין "זקן ממרא" ולחייבם מיתה, ולפיכך זימן את דתן ואבירם שהיו ראשי המחלוקת לבית הדין לפסוק עליהם שחייבים מיתה. ובכך מתבאר מדוע זימנם לבית הדין הגדול דווקא, דמובאר בגמ' (סנהדרין פו ב) שזקן ממרא נידון בבית דין של שבעים ואחד.

והנה, על בית המקדש נאמר "וקמת ועלית אל המקום" ולומדת מכך הגמ' (קידושין סט א ועוד) שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. והקשו המפרשים [מהרש"א (שם ד"ה בית המקדש) חת"ס (יו"ד סי' רלד) הפלאה (שם ד"ה כדקתני) ועוד] שלכאורה, יש הרים גבוהים יותר מהרי ארץ ישראל, ומדינות גבוהות ממנה. וביארו שבהיות כדור הארץ כדורי (תוס' עבודה זרה מא א בשם הירושלמי) אפשר לבחור בה כל נקודה ולהציבה בראש. והואיל והנקודה החשובה ביותר בעינינו היא ארץ ישראל, ובה בית המקדש וירושלים, מציבים אנו אותם בראש והם הגבוהים מכל.

והנה, בקרבן פר העלם דבר של ציבור [שמביאים אותו אימתי שהורו בי"ד הגדול שבירושלים הוראה בשגגה כנגד הדין] נאמר בתורה "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (טו ד) הרי שהסנהדרין מכונים 'עיני העדה' [לפי שכל ישראל אינם יכולים לעשות שום דבר אלא על פיהם (שיהש"ר פ"א טו ב)]. עוד יש לידע, שמקומם של בית הדין מעכב כדברי הגמ' (סנהדרין יד ב) "וקמת ועלית אל המקום" מלמד שהמקום גורם. כלומר שדין זקן ממרא נוהג רק כשהמרה הזקן על הוראה שהורו הסנהדרין לזקן הממרא במקומם בלשכת הגזית, אבל אם הורו מחוץ למקומם ואחר כך המרה עליהם, אינו נידון כזקן ממרא.

ואחר הקדמות אלו מתבארים הדברים היטב. דכיון שרצה משה רבנו לפסוק עליהם דין 'זקן ממרא' ומבואר בגמ' (סנהדרין פז א) שרק תלמיד חכם היודע לעבר חודשים ושנים אפשר לדונו כזקן ממרא, לפיכך הדגישה התורה שאותם אנשים היו "קריאי מועד" שיודעים לעבר חודשים ושנים וממילא אפשר היה לדון אותם כדין 'זקן ממרא'. אך כיון שכדי לדונם צריך לעשות זאת במקום הבי"ד שהרי המקום מעכב, זימן משה את דתן ואבירם ראשי בעלי המחלוקת אליו לדין, אך הם התריסו כנגדו "לא נעלה", שלא נבוא למקום הסנהדרין שמתוך חשיבותו נחשב שנמצא במקום גבוה [וכגון "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים" (דברים כה ז)]. והוסיפו ואמרו שאף אם "העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" ומלבד כוונתם הפשוטה שאף אם תתאמץ ביותר להביאנו לא נעלה, יש לומר שנקטו לשון זו לרמוז שאף אם יעקור את הסנהדרין המכונה 'עיני העדה' ממקומם ויביאם עליהם לדון אותם, בכל זאת "לא נעלה" שלא יועיל לך הדבר כלום, שהרי יש דין של יחוד מקום לסנהדרין והמקום גורם, ולא תהיה כל תועלת אם תביאם אלינו.