המאבק על הטיפה

אחת המשימות "המורכבות" המוטלות על ההורה היא לתת תרופה לילדו הקטן כאשר יש צורך בכך. חזותו החיצונית של המזרק משום מה מפחידה את הילד ומעוררת אצלו אסוציאציות לא נעימות, למרות שהוא מכיל בתוכו נוזל אדמדם מתקתק. חרף כל הניסיונות, הילד מחשק את שפתיו בעקשנות רבה וההורה יודע, שברגע שתיכנס אפילו טיפה אחת לפיו של ילדו, הוא יחוש מיד בטעמה המתוק, יסכים לבלוע את כל תכולת המזרק ואולי אפילו יבקש עוד.

המאבק של ההורה מול הילד הוא על טיפה אחת.

המאבק על התרופה הוא משל לסיפור החיים שלנו. החיים מזמנים לכולנו סיטואציות דומות בהן עומדים אנו בפני צומת דרכים, גשמית או רוחנית, כל גיל וה"צומת" שלו. ישנם מצבים שהשכל מורה לנו לשנות את הקיים ולצאת לדרך חדשה, אנו יודעים בשכלנו שהשינוי טוב עבורנו כאותה תרופה, אולם למרות זאת אנחנו "חושקים את השפתיים" ואיננו מוכנים לנסות ולהעז. אנחנו מעדיפים את הישן והמוכר על פני אתגרים חדשים.

כמה חבל. אפילו אם "נטעם רק טיפה אחת", נראה שההר לא כל כך גבוה כפי שהוא נדמה לנו.

פרשת "שלח" עוסקת בעיקר סביב חטא המרגלים.

כשמשה שולח את המרגלים, הוא אומר להם לקחת מפרי הארץ: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר יג, כ). מדוע משה מדגיש "והתחזקתם", וכי לקיחת הפירות דורשת חיזוק מיוחד?

כשהמרגלים נשלחו לתור את הארץ, מטרת השליחות לא הייתה שהם יקבלו החלטה לאור הממצאים האם לכבוש ולהיכנס אל הארץ, אלא איך וכיצד להיכנס. המרגלים

המשך בעמוד 4 >>

חזרו עם ממצאים "מנבאי שחורות". על דעת עצמם הם הסיקו מסקנות ואמרו לבני ישראל, שכיוון שבהיגיון אנושי ובדרך הטבע אין אפשרות לכבוש את הארץ, עלינו להתנגד למשה ולהישאר במדבר. המרגלים כביכול "שכחו" שאלוקים נושא אותם על כפיו בכל רגע נתון, הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים והוליך אותם במדבר, ומשום מה הם שכחו שהשכל האנושי אמור להתבטל בפני הרצון האלוקי.

משימת הכניסה לארץ נדמתה להם כגדולה מידי למידותיהם. בשונה מקריעת ים סוף, אשר שם היה את נחשון בן עמינדב שהעז להיות הראשון ש"טעם מהפרי" וקפץ לים, ומיד כשהוא טעם, הים נקרע לכולם, כאן, המרגלים לא היו מוכנים אפילו לנסות אלא להיפך, הם שכנעו את כולם לחזור למצרים, כאותו ילד שלא מוכן לטעם את התרופה למרות שהיא רק לטובתו.

כעת נבין את המשמעות של "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". משה אומר לבני ישראל להתחזק ולטעום "מהפרי". כלומר, תתחזקו ותתגברו על הפחדים הטבעיים שלכם. החשש הוא טבעי, אך עליכם להתחזק באמונה וביטחון, להתחיל להיכנס ותראו כיצד יד השם תעטוף ותגן עליכם כמו שהיה עד עכשיו. אולם המרגלים סרבו "לטעום", דבר הבא לידי ביטוי בפסוק: "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" (במדבר יג, כג). הם נושאים את הפירות על שכמיהם אבל הם לא מוכנים לטעום אותם. כלומר: הם לא מוכנים לקבל את ההחלטה להשליך על השם את יהבם ולעשות את הצעד, אלא הם מעדיפים להישאר במדבר ולראות את הארץ מרחוק.

יהושע בן נון וכלב בן יפונה הם שני המרגלים היחידים שלא רק שלא הוציאו את דיבת הארץ רעה אלא להיפך – הם שכנעו בכל כוחם את בני ישראל כן לעלות לארץ ישראל. ה"אור החיים" על הפסוק "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" (במדבר יד, כד), מתייחס לשאלה מדוע רק כלב נזכר כאן ולא יהושע, והוא מבאר באופן הבא:

יהושע היה תמיד "נציג" של משה רבינו. לפני שיהושע יצא למשימת הריגול, משה שינה את שמו מהושע ליהושע – "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר יג, טז). משה הוסיף לשמו את האות יו"ד, ובכך הוא יצר את שם השם בשמו של יהושע – "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י). לעומתו, כלב, בהתחלה הוא היה חלק מהמרגלים, לפחות כלפי חוץ (רש"י), אולם לפתע הוא התגבר והלך לצד של יהושע. 

ה"אור החיים" מדגיש, ש"רוח אחרת" הכוונה שבהתחלה הייתה לו "רוח רעה" – יצר הרע, כן לחטוא יחד עם המרגלים, אולם בסוף הוא התגבר על יצרו: "הגם שיהושע גם כן לא ניאץ השם עם המרגלים, אף על פי כן היה לו סיבה: תפילת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו, מה שאין כן כלב, שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה, ותחל רוח רעה לפעמו… ואף על פי כן וימלא אחריי, פירוש, השלים אחר רצונו יתברך… וזה אינו ביהושע כי לא הייתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו ויש כוח בתפילת הצדיקים גם לבחינה זו". בזכות שכלב התגבר על ה"רוח האחרת", הוא זכה לברכה מיוחדת.

כלב התחזק והחליט "לטעום" מהארץ, ובתמורה הוא זכה להיכנס אליה ואף לקבל את העיר חברון לנחלה.

הפרשה נקראת פרשת "שלח".

לכל אדם יש שליחות בעולם. אל לו לאדם לומר "גדול עלי" ללא סיבה מוצדקת. תנסה. תטעם.

אחד מגדולי "המפספסים" בהיסטוריה הוא "פלוני אלמוני" שמסופר עליו במגילת רות ("סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" – ד, א). בועז הציע לאותו "פלוני אלמוני" לשאת את רות לאישה, אולם הוא סרב וכך הוא פספס את ההזדמנות להיות סבא של דוד המלך.

הוא פספס, ועד היום הוא נשאר אלמוני.

מי יודע כמה אלמונים יש בעולם? מי יודע כמה אנשים היו מסוגלים לא לפספס את הזדמנות חייהם ולמלא את השליחות אליה נשלחה נשמתם, לו רק היו מוכנים לטעום?

בואו נביא רוח אחרת. בואו נטעם.