עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
שימלואו, הונגריה, ספירת־העומר תש״ד
"אינני רוצה וגם אינני רשאי להוציא עצמי מן הכלל"- קרא הרב שלמה זלמן עהרנרייך, רבה של קהילת שימלואו, באוזני שליחי ההצלה אשר ביקשו למלטו ממוות. השליחים הביאו לו לגיסו צו־שיחרור אישי מבודפסט, בתוספת הזמנה להצטרף ל" רכבת קסטנר", שנוסעיה אמורים היו להגיע לחוף מבטחים, בדרכם לארץ־הקודש. הוא דחה את הצעתם האדיבה, בהדגישו: "מה שיהיה עם כל בני קהילתי יהיה גם עמדי"…
הרב עהרנרייך, הקנאי הגדול בענייני קיום מצוות, הצטיין באהבתו הגדולה אל קהילתו ואל תלמידיו. הוא נשאר נאמן עד הסוף להכרזתו משכבר הימים: "אני שייך לשימלואו בחיי ואף במותי". כך גרס עוד בימים הטובים, כשהוצעו לו כהונות רבניות בקהילות גדולות יותר, וכך פסק לעצמו גם עתה ־ על סף גירושו למחנה ההשמדה יחד עם בני קהילתו האהובים, אחרי ארבעים שנות רבנות בעיר שימלואו.
זאב ברגר, ״ספר הזכרוו ליהודי סילאדי", עמ׳ 237
ומפי תלמידו ־ ר׳ אהרן וייס משימלואו, בני־ברק