המפקד הנאצי "הבין" לחוסנו של "עמוד־העבודה"

צ׳רנוביץ, רומניה, בימי הזעם

התפילות בביתו של רבי איתמר מנדבורנא המשיכו להתקיים מדי בוקר מתוך מסירות־נפש. הרומנים השתוללו בעיר וירו למוות כל יהודי שהעז לצאת לרחוב. הצוררים אסרו על היהודים להתאסף יחדיו במקום אחד. אבל ה"מניין״ הקבוע בביתו של האדמו״ר המשיך להתקיים. הגרמנים ציוו על כל היהודים לגלח את זקנם ואת פיאותיהם, אך האדמו״ר ומשפחתו לא נכנעו, והמשיכו לשמור על דיוקנם היהודי.

"אינני מוכן לגזוז את זקני ופאותי, בנפשי הדבר" ־ קרא ר' אברהם אבא, חתנו של רבי איתמר, באוזני יהודי מבוהל, שבא להזהירו מפני הסכנה הצפויה לו בכל רגע. הרומנים תופסים מגודלי־זקן ופיאות ומתעללים בהם עד צאת נשמתם, דיווח לו האיש והתחנן: "אנא יחוס רבינו על חייו, יגלח את זקנו, זהו פיקוח־נפש". אולם, ר׳ אברהם אבא (לימים האדמו״ר מפיטסבורג־אשדוד) אינו נבהל והוא מרחיב את הדיבור על סגולות גידול הזקן, כמובא בספרים בשם האר״י הקדוש.

…בהגיעו לשערי המחנה גילה שרק הוא לבדו עטור זקן ופיאות. כל האחרים גילחו את פניהם מאימת הצוררים. היהודים סביבו הביטו עליו ברחמנות. ידעו הם כיצד מתייחסים הגרמנים לכל מי שמנסה לשמור על דיוקנו הקדוש. "האם עומדים לשלוח אותנו לאושוויץ או אולי למחנה־השמדה אחרי" – זה היה הנושא שהעסיק את אחיו המפוחדים. "שבת מלכתא" ירדה על המחנה והוא כמו התנתק מאווירת־הנכאים, שקע כולו בתפילה עילאית: "מזמור שיר ליום השבת"…

…ביום ראשון לפנות־ערב הועלו היהודים לקרונות הרכבת. חיילי ה־ס.ס. ברוביהם השלופים שמרו בקפדנות לבל יימלט איש מגורלו. מפקד המחנה השגיח אישית על הנעשה. ר׳ אברהם אבא חש כי קיצו קרוב מאוד, כאשר הוצא מהשורה ונצטווה: "עמוד ליד הקיר". "הם מתכוננים לירות בי בגלל הזקן והפיאות" – הירהר לעצמו והתכונן למסור נפשו על קידוש־השם, כשהוא מקבל את הדין באהבה.

״הייתי כאן כל הזמן״ – אמר המפקד הגרמני לר' אברהם אבא, כאשר נותרו לבדם בתחנת הרכבת. "עקבתי אחרי היהודים… הכל עסקו בגורלם, ורק אתה לא הפסקת להתפלל לאלוקים. דע לך, כשמתפללים – שומע אלוקים ומקשיב… כעת רשאי אתה לשוב לביתך" – קרא הגרמני… על סיפור מופלא זה של הצלתו בימי הזעם, יחזור ויספר בעל־הנס, עד סוף ימיו, בעיקר בימי חג הפסח.

אהרן בארי, "אבא לכלם", עמ׳ 99-88

מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל