עורך אנונימיהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
גיטו דולהא, קיץ תש"ה
לפקודת הגירוש ניתן פומבי. יוצאים לדרך. הלב נקרע מהצרות הגדולות. נדמה שגם כותלי הבית הצטרפו לדמעות שזלגו מעיני בעת הפרידה. לאחים הקטנים שמסרבים לקום, בטענה "אנחנו עייפים" ו"רק עכשיו נרדמנו" – אמרתי שיוצאים "לטייל"…
אבל, גם נוכח אימת המוות, הורינו היקרים לא שכחו מה שלימדונו חז"ל. גם ברגעים גורליים כל-כך, לא שכחו לדאוג לבעלי-החיים אשר ברשותנו… ברגעים שכאלה, כשדרכו של אדם לחשוב רק על עצמו, דאגו הורינו להכניס למטבח את התרנגולת הדוגרת עם אפרוחיה… למקום מוגן… והניחו עבורם אוכל ושתייה, בטרם עזבנו אנחנו עצמנו למחנה-המוות.
זכרונות לובה טייטלבוים
"קדושי שבע-קהילות", עמ' 56. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל