עורך אנונימילעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
דולהא, תש"ב
יצאתי ליער, לבדי, בשעה ארבע לפנות-בוקר… אני הילדה שטרם מלאו לה שלוש-עשרה שנים… כדי להביא אוכל לאבא אשר הפך לחוטב עצים, בגזירת הרוצחים.
קמתי השכם, שלא בידיעת אמא וסבתא, ארזתי שני סלים כבדים והתחמקתי מהבית. ילדה נוספת עימה קבעתי מקום מיפגש, התחרטה ולא הופיעה… משכימי קום בדרך, הביטו בי בפליאה, בלידה הקטנה עמוסת הסלים, ההולכת לבדה ביער בחורף הקר. צעדתי יותר מעשרים קילומטרים, מוקפת שלגים, עצים ושמים. המאמץ היה עצום ופחדתי מכל עלה נידף, כי אולי זוהי חיית-טרף העומדת לזנק עלי. רק סמוך מאוד למחנה חוטבי העצים, הגיעה עגלה של אחינו בני ישראל, שאספה אותי.
הייתי עייפה מאוד מהדרך המפרכת, אך גם מלאת גאווה, כאשר צעדתי לקראת אבי. כולם הביטו בי בהערצה. אבא פסע מאושר בין האנשים, בקראו ליהודים לראות את הילדה הקטנה, שעשתה מה שעשתה להביא אוכל לאביה.
רק למחרת בבוקר הגעתי לביתי. אמא התנפלה עלי בחיבוקים ואמרה בדמעות שמחה, כי לא האמינה שאחזור עוד הביתה…
זכרונות האחיות פרופר (חיה שיוביץ ויפה דסקל)
"קדושי שבע-קהילות", עמ' 90-89. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל