עורך אנונימיהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
דאכאו, תש"ה
מתוך המון רב של 16,000 אסירים, בני לאומים שונים, שהובלו ב"צעדת-המוות" למחנה דאכאו, הגיעו בסך-הכל כ-1,500 אנשים חיים. למעלה מתשעים אחוז, אלה ה"חסרים", מעדו בדרך והוציאו שם את נשמתם המיוסרת. גם אני הייתי מועמד לתרדמת נצח… אילולא העזרה והעידוד שקיבלתי מנער כמוני, שאף הוא התחזה ל"ארי" (הגזע הנאצל על-פי תורת הגזע הנאצית), באמצעות תעודת זיהוי מזויפת. הוא שהציל אותי. נער זה, אייזיק וואגא, היה נער יהודי מגיטו בנדין…
היינו "שלדים מהלכים" אשר צעדו בלא-כוח. הגוף נמשך בחבלי-כאב אל האדמה. המוות היה עניין פשוט: שוכבים על הארץ למנוחה, ואז חסל! המוות גואל את ה"מוזלמאן" (השלד). שנינו צועדים יחדיו, אני והנער מגיטו בנדין. אני מתחנן בפניו: "עזוב אותי!" "תן לי להינפש לרגע!" "תן לי להשתרע בצידי הדרך!" אבל הוא מתאכזר: "חס וחלילה! נאך אביסעל לאמיר גיין, מתי, נאך אביסעל" (עוד קצת, נצעד עוד קצת, מתי, עוד קצת). כך זה נמשך עד שדרכו רגלינו על אדמת דאכאו.
הוא, אייזיק, נשבר ונפל בדאכאו, בין-רגע, בלי יכולת להצילו ממוות. ואני? התחזקתי באמונתי, בברכתו של אבי הקדוש במילותיו האחרונות, שנאמרו בכיכר הגירוש של ניי-צאנז: " בעת צרה טוב להעמיד לנגד העיניים דמות דיוקנו של 'צדיק'", ואחר כך הוסיף: "הרי הכרת את קלסתר פניו של הרבי מבעלז"…
מתתי' פריזיל, סקוור, ארה"ב
ירחון "בית יעקב", גליון 72, תשכ"ה, עמ' 5. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל