"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"

החלטתי למצוא לי זמן והזדמנות להניח תפילין, וזאת לפי התקן המקובל, במסגרת מחנות העבודה, המתיר לצאת לעשיית- צרכים כל 2-3 שעות. עשיית-צרכים באמצע העבודה נעשתה ע"י התרחקות ממקום העבודה כ-100 מטר, ושם עשה האדם את צרכיו. ביקשתי רשות מן החייל הממונה עלינו, לשחררני כ-20 דקות קודם לפניי הצהריים, לעשיית-צרכים, וניצלתי דקות אלו להנחת תפילין.

הדבר נמשך כחודש ימים, עד שהחייל התחיל לחשוד בי, כי כל יום, ממש באותה שעה, פורש אני לעשיית-צרכים, והחליט לעקוב אחריי.

באחד הימים, כשהתפילין עלי ואני קורא "קריאת-שמע", רואה אני את החייל הממונה עלינו, עומד על ידי ממש, וצועק: "רמאי שכמותך! אתה משתמט מהעבודה והולך להתפלל בטענה כוזבת, שהינך הולך לעשיית-צרכים! אני אלמד אותך לקח". מייד סטר לי שתי סטירות על הפנים, סטירות של גוי בריא כמו שור מפוטם, ליהודי חלש, צנום ורעב, שבקושי עומד על רגליו. כמעט שהתמוטטתי מעצם המכות.

עד היום איני מסוגל להסביר לעצמי כיצד קרה מה שקרה אח"כ. איבדתי את עשתונותי. דמי עלה לראשי, וההתמרמרות שנצברה אצלי בשמך שלוש שנות עלבון וצער, התפרצה בלי-מעצור. לקחתי את המכוש, כלי העבודה, הרימותיו   והכיתי בו מכת מחץ בראשו של החייל, שנתעלף מייד וקרס תחתיו, כשראשו שטוף כל כולו דם. לאחר הפעולה הייתי המום, וראשי עלי סחרחר.

מייד הגיעו כמה חיילים שהיו בקרבת מקום. הממונה בקד עליהם לכבול אותי בצינוק עד לפנות-ערב.

כמקובל, כל יום לפנות ערב, בהתחלת המיסדר, הביאו לדין, לפני מפקד הפלוגה, כל אדם שבמשך היום פגע בנוהלים בשטח העבודה או במשמעת.

פסק-דינו של המפקד, אפילו החמור ביותר, היה סופי בלי שום אפשרות של ערעור. במקרה שלי היה ברור לחלוטין, שהעונש המגיע לי, הוא הוצאה להורג בירייה על תקיפת ממונה בשדה הקרב ונסיון לרצחו.

כשנודע לד"ר דיאמנט-ראש קבוצת האינטלקטואלים- מה שקרה, הוא נתקף בהלם. אולם, אהבתו אלי לא נתנה לו מנוח. הוא ביקש ראיון פרטי עם מפקד הפלוגה ובכה אצלו כילד והתחנן לעשות משהו, שלא להוציא פסק-דין מוות.

אחרי התייעצויות נתבשלה הצעה כדלקמן: מפקד הפלוגה יזמין את החייל הממונה, שקיבל את המכה בראש, ויודיע לו, דרך אגב, כי אמנם היהודי יקבל עונש חמור מאוד, אולם ממנו, מן החייל הממונה, צריך לשלול את הדרגות. הוא היה סמל ראשון, והיה לו למנוע בכל מחירף שהיהודי יצליח להתקיף אותו.

הוא מפקד הפלוגה, מניח שהחייל יופתע קשות מידיעה זו, ואם באמת יווצר מצב כזה, המפקד יגיד לו: "ראה, רק אתה לבד יודע מה קרה, אם אתה תודיע בשעת המיסדר, שהמכה היא מנפילה (ולא מן היהודי), היהודי יקבל עונשו על השתמטות מהעבודה, וממך לא אצטרך להוריד את הדרגות.

כשעה אחרי הראיון, הזמין מפקד הפלוגה, את ד"ר דיאמנט, ואמר לו:" אני מרגיש שההצעה שבישלנו היא מהשמיים". הוא סיפר לן: "כשהודעתי לחייל על הצורך להוריד את דרגתו, פרץ הלה בבכי מר ואמר לי: כבוד סגן האלוף! מי סיפר לך שהיהודי הכה אוי, הלא רק אני לבד הייתי שם, החלקתי ונפלתי ומזה נשבר לי הראש. אני ציוויתי לכבול את היהודי מכיוון שבעקיפין גרם לכך שאפול, וכי כך אתה מעריך אותי, שהיהודי הצליח להנחית לי מכה? "

לפנות ערב במיסדר, במשפט שהתקיים, טען החייל את גירסתו החדשה.

 המפקד בכל זאת, מחוייב היה להחמיר בעונש, ופסק לי "שעתיים תלייה".

גם האדם החזק ביותר, מתעלף אחרי כ-15 דקות של תלייה. מייד אחרי ההתעלפות שופכים 2 אנשים מים על המתעלף. הרופא בודק את לבו של הנענש, נותן לו זריקות, ומחכה עד שיתאושש.

עם סימני ההתאוששות הראשוים, תולים את האיש עוד פעם, מחכים שיתעלף, מאוששים אותו, וחוזר חלילה, עד שנגמרות השעתיים.

אני התעלפתי 4 פעמים, במשך השעתיים. אולם, בעזרת ה' ובחסדו הגדול, החזקתי מעמד.

"ברוך ה' הגומל לחייבים טובות" וגם ד"ר דיאמנט וחבריו יהיו זכורים לטוב.

מנשה בן חיים קניג, קובץ "זכור"- ב', עמ' 72. מתוך אינצקילופדיה שמע ישראל