כשיעקב אבינו מבקש מיוסף שלאחר פטירתו יעלהו לארץ ישראל ויקבור אותו במערת המכפלה, מוסיף יעקב אבינו ואומר "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם" [מ"ח, ז'].
מסביר רש"י את כוונת יעקב אבינו בהוסיפו את הדברים הנ"ל: "וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שע"פ הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר [ירמיהו ל"א] קול ברמה נשמע וגו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם".
והיינו שיעקב אבינו אומר ליוסף, שאמנם הוא מבקש ממנו להביאו לקבורה לארץ ישראל, למרות שהוא עצמו לא עשה כך לרחל – אמו של יוסף, אך הסיבה לכך היתה שרחל נקברה דווקא בדרך לבית לחם, כי שם בני ישראל יעברו בדרכם לגלות, וכך יתפללו על קברה של רחל, ורחל תתפלל להקב"ה ובזכות זה יחזרו עם ישראל מגלותם.
ולכאורה יש לדקדק בשתי מילים ברש"י שכתב "דע לך שע"פ הדיבור קברתיה שם", דהיינו שיעקב אבינו לא קבר את רחל בדרך אפרת ע"פ דעתו כדי שבני ישראל יתפללו על קברה, אלא הקב"ה ציווה אותו שיעשה כך, כדי שבני ישראל יתפללו על קברה של רחל, ורחל תפלל הקב"ה וכך הקב"ה יחזיר את בני ישראל מהגלות.
רואים אנו דבר עמוק, שהקב"ה הקדים את הרפואה למכה יותר מאלף שנה (1131 שנים ליתר דיוק!), שציווה את יעקב אבינו שיקבור את רחל (שנפטרה בשנת 2207 לבריאת העולם) כדי שתתפלל על בני ישראל כשילכו לגלות בחורבן בית ראשון (שהיה בשנת 3338 לבריאת העולם), שהרי הקב"ה יודע שרק התפילה של רחל תיענה [בגלל שויתרה לאחותה על הסימנים] ותגרום לו להחזיר את בני ישראל לארץ ישראל.
דבר זה מראה לנו – שוב – עד כמה הקב"ה דואג לבניו כאב המרחם על בנו, וכל דבר מגיע עם חשבון מדוקדק, וכל מכה מגיעה עם סיבה, אבל גם עם תרופה שמוכנה כבר מראש.