פרשת ויגש

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה. וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (בראשית מו, כט-ל).

עשרים ושתים שנה לא נפגשו יעקב ויוסף. מיותר לציין את ההתרגשות שאחזה בהם ברגע המפגש. לו ניתן היה לצלם את הרגע ולהנציחו בתמונה, אין ספק שהיינו רואים 'זרמי חשמל באוויר'. פרידתם ומפגשם של יעקב ויוסף, הם במיקרו סיפורם של האבא הגדול ובניו האבודים – בורא עולם ובני ישראל. גם עם ישראל יצא לגלות, וכביכול הוא נפרד מביתו של אביו. הגעגוע עז; בורא עולם ובני ישראל רוצים להתאחד בשנית, באופן נצחי.

יעקב מקבל את ההודעה שבנו חי: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (מה, כו-כח).

יעקב פונה לרדת מצרימה כדי לפגוש את בנו, ואז מתגלה אלוקים אליו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מו, ב-ד).

יוסף מתכונן לקראת בוא אביו: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה. וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי" (מו, כט-ל).

מספר נקודות טעונות בירור בפסוקים אלו:

א. במפגש עצמו נכתב כך: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו." התורה מדגישה שיוסף עצמו הכין את העגלה והסוסים: "ויאסור יוסף מרכבתו – הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו" (רש"י). וכן, התורה מדגישה "וירא אליו", ומבאר רש"י: "יוסף נראה אל אביו." לשם מה הדגש בכך שיוסף נראה אל אביו? ומדוע לא נכתב בפשטות שיוסף ראה את אביו? למה נראה אל אביו? (ניתן לעיין ברמב"ן, הוא דן בדבריו של רש"י.)

ב. "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (בראשית מו, כט). התורה מציגה רק את ה'זווית' של יוסף ולא של יעקב – "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל… וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל… וַיֵּבְךְּ…" יוסף הוא שראה את יעקב, הוא שנפל על צווארי אביו והוא שבכה. השאלה עולה מיד – היכן יעקב בתמונה? מדוע עליו לא נכתב שהוא נפל ובכה על צווארי בנו? רש"י מתייחס לשאלה זו: "יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע."

מה פשר העניין? מדוע דווקא ברגעים אלו החליט יעקב לקרוא קריאת שמע? דיו רב נשפך להסבר העניין. ניתן לעיין בדברי המהר"ל (גור אריה, בראשית מו, מט) ובדבריו של ה"שפת אמת", הם הרחיבו בעניין. (ניתן לעיין בספר "משהו טוב לשולחן שבת" פרשת ואתחנן, שם הרחבנו רבות בעניין והצגנו זווית ראיה מסוימת על הנושא.)

ננסה לבאר מעט:

למפגש מרתק זה יש שתי זוויות ראיה. אחת של יעקב ואחת של יוסף; געגועי אב לבנו וגעגועי בן לאביו.

המהר"ל בספרו "גור אריה" (בראשית מו, מט), מבאר את עומק העניין של קריאת ה"שמע" של יעקב. במפגש כה מרגש, יש מקום להרגשה גדולה של חווית ה"אני". כלומר, אני – האדם, המתגעגע מאוד לבנו ונרגש לקראת המפגש עמו. יעקב יכול היה לחבק ולנשק את יוסף, ולתת לרגשות האב שבו להתפרץ החוצה, אולם הוא העדיף לנתב את רגשי האהבה ואת פרץ הרגשות המטלטל הזה כלפי בורא עולם. יעקב אינו מניח לרגשות הטבעיים 'לזרום'. הוא מזכיר לעצמו את אהבת השם גם ברגעי השיא שלו כאדם.

גם לבו של יוסף הומה בים של רגשות. גלים גלים של געגוע ואהבה שוצפים בלבו, והוא יכול היה להיות עסוק באושרו האישי. אך לא! התורה מספרת: "וירא אליו" ורש"י מדגיש – "יוסף נראה אל אביו." יוסף הניח בצד את רצונו שלו לראות את אביו, וכל מחשבתו כרגע היא אושרו של אביו. הוא יודע שאביו נמצא באותו מצב כשלו, והוא עסוק במחשבה איך למקסם את אושרו של אביו ("לב אליהו" על פרשה זו).

ניתן להוסיף ולומר (מעין זה מופיע ב"שפת אמת", ויגש תרל"ח), שבמילים "ויאסור יוסף מרכבתו" טמון עומק נוסף. "מרכבה" היא משל לכוחות הגוף המרכיבים ומוליכים את האדם. יש אנשים שהמרכבה מוליכה אותם, כלומר, הם הולכים אחר רצון גופם, ויש אנשים שלהיפך – הם מובילים את המרכבה, הם שולטים על הגוף. כאן – יוסף שלט על עצמו, ומצות כיבוד אב שלו גברה על אחד הרגשות החזקים הקיימים באדם.