לקחת מוסר

התחבטויות ומאבקים פנימיים בין מידות האדם – צרות עין מול עין טובה, אהבה מול שנאה וכדומה, מלווים את האדם יום יום, שעה שעה. המידות של האדם תמיד תהיינה פעילות, השאלה היא איזו מידה תהיה דומיננטית יותר. חוץ מהמידות הגלויות שאדם מודע אליהן, מקננות בתוכו של כל אדם מספר מידות רדומות, שיתכן שהוא כלל אינו מודע לקיומן. אולם גם אותן מידות חבויות מתעוררות בכל מיני סיטואציות חיים שונות, ועלולות לתפוס אותו לא מוכן.

מטבעם של דברים, כל מידה ותכונה מתעוררת בתגובה לסיטואציה מסוימת. בדרך כלל אדם מודע למידות הטבועות בו, כך שהוא פחות או יותר יודע כיצד יגיב לכל מקרה; אולם אין הוא יודע מהן ההשלכות של יקיצת אותן מידות חבויות.

השאלה הנשאלת היא: כיצד יכולים אנו לזהות את המידות הטמונות בתוכנו, כך שלא נגיע למצב שהמידה מתפרצת לה בפתע פתאום, מבלי שידענו על קיומה?

הפתרון הוא אחד – לימוד המוסר. נעיין בדבריו של הרב יצחק שר ("ליקוטי שיחות מוסר", פרק המוסר):

תורת המוסר היא כמים שאין להם סוף. רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) בספרו "מסילת ישרים" מעניק הגדרה קולעת לאדם המתעצל להתבונן על אורחות חייו – סומא ההולך על שפת הנהר: "ההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הרי הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו" (שער הזהירות פרק ב). על אותו סומא לדעת שני דברים. האחד, להכיר שהוא סומא; לדעת שהוא באמת אינו רואה את אשר לפניו. השני, לדעת שיש לפניו נהר ושהוא הולך על שפתו, כך שבכל רגע נתון עלול הוא ליפול אל תוכו, להיסחף בזרם ולטבוע.

לימוד המוסר גורם לאדם שני דברים: ראשית, הוא לפתע מבין שהוא "סומא", כלומר, הוא קולט שהוא עיוור ביחס לתכונות רבות הנמצאות בתוכו. שנית, שהוא עלול לטבוע בנסיונות החיים בכל רגע נתון.

לימוד מוסר משמעו, שאדם הוגה, ולו למשך מספר דקות ביום, בספרי חכמים העוסקים בנפש האדם – בגנות הכבוד ובמעלת הענווה, בגנות הכעס ובמעלת השלווה, בגנות העצלות ובמעלת הזריזות, וכן ביחס לכל המידות. על האדם לפנות לעצמו זמן מדי יום, וללמוד באותם ספרים העוסקים בנושאים אלו. הלימוד הזה מציב מראה מול האדם, והוא מזהה בדיוק איפה הוא עומד ביחס למקום שהיה יכול לעמוד בו, וכך הוא מגלה על עצמו יותר ויותר תכונות, ולאט לאט מפסיק להיות "עיוור". בשלב השני, הוא מגלה שאם לא יטפל במידותיו השליליות, הוא עלול לטבוע ב"נהר החיים".

עבודת המידות אינה עבודה קלה, אולם שלמה המלך קורא לאדם ואומר לו – אל תשב בחיבוק ידיים! קום, התאמץ והתחל להתקדם: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר. מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב" (משלי כד, ל-לג).

שלמה המלך מביא משל מחיי העצל חסר הלב, ובעצם זהו יסוד חשוב ועיקרי בדרך חינוכו העצמי של האדם.

שדהו וכרמו של אותו עצל התמלאו קמשונים וחרולים, קוצים ודרדרים, ובעל השדה העצל כלל לא שם לב לכך. במקום שחלקת אדמתו תצמיח לו פירות עסיסיים, היא מצמיחה קוצים ועשבים שוטים. לא זו בלבד, אלא גם גדר האבנים שנבנתה מסביב לשדהו כדי לשמור על תנובתו, נהרסה כליל, משום שבעליה לא שם את לבו לשמרה ולתקנה בעוד מועד. מה שהכי חמור הוא, שגם עתה, אחרי שכבר שולט ההרס בכל פינה, עדיין שוכב לו העצל הזה בחיבוק ידיים, מבלי לחוש למה שקורה לרכושו.

סיפור העצל והכרם הוא סיפורו של כל אחד מאתנו. כל אחד צריך לשאול את עצמו: האם שדה חיי מושקע כפי שיכול היה להיות, או הוא עמוס בקוצים ודרדרים? 

כיצד כל זה קשור לפרשתנו?

יוסף זיהה את אחיו, והוא האשים אותם בכל מיני האשמות, כדי שישובו בתשובה על מעשה המכירה. התכנית של יוסף הצליחה ואחיו הגיעו למסקנה חד משמעית: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ, עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא), וראובן הוסיף: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (כב). האחים קישרו את הצרה שבאה עליהם לעובדה שהיו אדישים לתחנוניו של יוסף.

הרב לייב חסמן ("אור יהל" על פרשה זו) מדגיש, שבמשך עשרים ושתים שנה הם לא ראו עוולה במה שהם עשו, ולהיפך, הם חשבו שעשו מעשה נכון, ופתאום ברגע אחד כל הישרות של המעשה הזה 'התפוצצה' להם מול הפנים עד שהם הכריזו "אבל אשמים אנחנו!". כעת, כאשר הם עצמם נעמדים מול צרה, הם בודקים את עצמם, חוקרים את לבם ומגיעים למסקנה שהצרה הזאת מכוונת מידה כנגד מידה למעשיהם.

מדהים לראות כיצד גם אצל שבטי י-ה, בכוחם של הייסורים לחשוף את סתרי הלב וצפונות הנפש, ולהכיר בחטא שבמשך תקופה כה ארוכה הם לא החשיבו לחטא.

חבל להגיע לייסורים. אפשר וכדאי ללמוד מוסר.

הבה לא נשב בחיבוק ידיים, וננסה בעזרת לימוד המוסר לטפח את שדה חיינו, ולעקור מן השורש כל קוץ וכל דרדר הצומח בתוכנו.