הרב משה בירנבויםהאדמו"ר מסאטמר אמר פעם: הנה לכאורה, מצינו דבר פלא: בט"ו בשבט, אשר הוא ראש השנה לאילנות – מה אנו עושים? אוכלים פרות… לעומת זאת בחג השבועות, בו נדון העולם כולו על פירות האילן את מה אנו מביאים לבית הכנסת? נכון… את האילנות…
ובכן, מה פשר הדבר? אכן התשובה היא, כי האילנות מרמזים על ההורים, ואלו הפירות על הילדים. כאשר דנים את ההורים, יש מקום להביא את הילדים, באשר בכך נבחנים הוריהם, האם מלאו את חובתם כלפיהם, האם עשו את הנדרש כדי לחנכם בדרך התורה והיראה, כדי שיגדלו להיות תלמידי חכמים, יראי ה' ואוהבי תורה.
וכן להפך: כאשר דנים את הילדים – את הפירות – מביאים את הוריהם אשר הם כאילנות, שכן הילדים נבחנים על פי הוריהם: אם ההורים חנכו אותם בדרך הישר, וחרף כל זאת הם לא השלימו חובתם בעולמם, הרי שהתביעה כלפיהם תהיה גדולה ועצומה. אולם אם ההורים התרשלו בחובתם ולא חנכו את הילדים כראוי, אזי אין מה להלין על הילדים, שכן הוריהם הם שהביאום לעברי פי פחת!
ואיך מחנכים ילדים? ובכן, על כך יכולים אנו ללמוד מההסבר הנפלא שאמר פעם הרב צדקה זצ"ל, בביאור מה שמסופר במשנה על אותו צדוקי שנסך את המים בחג הסוכות על רגליו במקום על המזבח, מאחר והצדוקים אינם מודים בנסוך המים, וכשהבחינו בכך כל העם רגמוהו באתרוגיהם. שכן לכאורה יש להקשות, מה ראו העם אשר בירושלים לרגום את אותו צדוקי דווקא באתרוגים? וכי למה לא ירגמוהו באבנים? הרי נקל לתאר, כי אדם שנרגם באתרוגים, לא מוצא את מותו בהכרח, בעוד אלו היה נרגם באבנים, לא היה נותר ממנו מאומה!
אכן התשובה היא, היה אומר רבי יהודה צדקה, שהרי ידוע שארבעת המינים מרמזים על ארבעה סוגי אנשים שבעם ישראל: האתרוג שיש בו טעם וגם ריח – מרמז על תלמידי החכמים שיש בהן תורה וגם מעשים טובים, ההדס שיש לו ריח ואין בו טעם – מרמז על בעלי מעשים טובים שאין בהם תורה, הלולב שנלקח מעץ התמר שיש בו טעם ואין בו ריח – מרמז על בעלי תורה שאין בהם מעשים טובים, ואלו הערבה שאין בה טעם וגם לא ריח – מרמזת על רשעי ישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. מעתה, בקשו חכמים ללמדנו, שכאשר ישנם צדוקים הנוהגים להפך מדרך התורה, הפתרון אינו לרגום אותם באבנים… זה לא יועיל, ואולי אפילו יזיק… הפתרון הנכון הוא דווקא לרגום אותם באתרוגים!! להראות להם כיצד נראים תלמידי חכמים אמתיים שיש בהם טעם וגם ריח, לעשות מהם תלמידי חכמים בעצמם, וכך -"לרגום" אותם בטעם ובריח של תורה!
חג השבועות – חשוב שננצור בלבנו שישנו תנאי אחד בלתי מתפשר שבלעדיו לא ניתן לקבל תורה, ולא משנה כמה הכנה נעשה לקראת החג הקדוש הזה. כשבאו עם ישראל אל הר סיני לקבל את התורה, כתוב, "ויחן שם ישראל נגד ההר" רש"י מפרש, "כאיש אחד בלב אחד". עם ישראל הגיעו למצב תודעה של אחדות מושלמת ורק אז יכלו לקבל את התורה. בכמה מקומות מסביר "בעל הסולם" שאמנם מצד הבורא מתן תורה כבר היה, אבל מצדנו טרם הייתה קבלת התורה בשלמותה. על מנת שאנו נוכל לקבלה בשלמותה אנו חייבים להגיע לאחדות, להיות "כאיש אחד בלב אחד". להסיר מעלינו את קליפת הרצון לקבל, להתנער מהאגואיזם שלנו, ממחיצות הברזל אשר מפרידות בינינו, ולקבל על עצמנו אהבת ישראל שלמה. כמו שאומר האריז"ל שאם אדם רוצה שתפילתו תתקבל, מוטב שיאמר לפני התפילה, "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך' והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי". לפני חג השבועות, לפני שנגיע אל התיקון של ליל שבועות ואל מעמד מתן תורה של הבוקר, כדאי שנתבונן כל אחד בנפשו פנימה, היכן הוא אוחז באהבת חברים, באהבת ישראל. כגודל אחיזתו וקבלתו לעתיד, כך תקבע גם מידת החיבור שלו אל אורה של תורה.
בברכת חג שמח, שנזכה ביחד לקבל את התורה ולהאיר את העולם כולו באורה!
בעצרת נדונים על פרות האילן – מנהג ישראל לשטח ענפי אילנות בבתי הכנסת ובבתים, כדי לזכור שחג השבועות הוא יום הדין לפרות האילן, כמו שאמרו במסכת ראש השנה. ויש להבין מהו הקשר שבין חג מתן תורה לבין הפרות?
לשם כך נזכר בספור של חוני המעגל, שראה איכר ישיש נוטע עץ חרובים, שאלו: לכמה שנים טוען עץ זה פרות? ענהו: עץ זה נותן פרותיו לשבעים שנה. תמה: האם מייחל אתה לחיות עוד שנות דור? 28 ענה האיש: כשנולדתי, מצאתי לפני עצי חרוב מניבי פרי. אבותיי נטעו לי, ואני נוטע לבני. איזו תשובה נפלאה, וכמה היא שייכת לחג מתן תורה. אבותינו נטעו עבורנו. הם החדירו בנו את האמונה והמורשת. הם הנחילו לנו את תורתם וקודשתם. הלא כעורים היינו לולי ספריהם הקדושים, בכל מקצועות התורה: בהלכה, בפלפול, בדרוש, בתורת הנסתר. הם נטעו לנו, ואנו ניזונים מפרותיהם.
ואנו, חובתנו לנטע עבור בנינו. להחדיר בהם את אור האמונה, את המאור שבתורה. לרתק את שלשלת הזהב, שושלת הדורות הנאוות והולכת מהר סיני הבוער באש עד לב השמים, מפני אשר ירד עליו ה' באש. וכיצד מבטיחים שהעץ ייתן פרי לתפארת? אם מטפחים את העץ עצמו.
אם נוסיף עוד שיעור תורני, אם נקפיד יותר על תפלה במניין, ובכוונה, אם נשמח במצוות, מבטחים הפרות הנאים של דור הבא