הרב משה בירנבויםהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
"ויצא בן אשה ישראלית וכו' וינצו במחנה" – הגמ' שואלת "מהיכן יצא"- איך יכול דבר כזה לקרות בדור דעה? וחז"ל גילו את הסיבה : הוא ביקש להתקרב ונדחה, ביקש להקים אוהלו בשבט אמו ולא הורשה . יצא וטרק את הדלת, פער פיו והמיט על עצמו שואה . פסק הדין הוא אמת לאמיתו, אבל זה מה שעלול לקרות לאדם שמרגיש עצמו דחוי.
הגמ' מספרת שלר' יהושע בן פרחיה היה תלמיד שלא נהג כשורה. הרחיקו. בא התלמיד לבקש שיקבלו , שישוב ויקרבו. באותה שעה עמד רבי יהושע בקריאת שמע. חשב להענות לבקשה, וסימן לו בידו שימתין, ישוחח עימו ויקבלו . אבל התלמיד פירש את השתיקה ותנועת היד כדחיה – "יצא, זקף לבינה, והשתחווה לה" והמסורת אומרת שהתלמיד היה "אותו האיש" מייסד הנצרות. והכל בגלל תלמיד שחש דחוי…
בבואנו לעסוק במלאכת הקודש – חינוך הילדים והתלמידים – אנו נדרשים לזהירות יתרה וראייה רחבה . יש מחנכים המקשים "לצוות" על תלמידיהם, יש הורים המנסים "לאלף" את ילדיהם, אלה וגם אלה לא בוחלים מנזיפות ועונשים מוגזמים בדרכם אל המטרה והילד- התלמיד מרגיש דיחוי ודיחוי
ידועים דברי רש"י בתח' הפרשה על הכפילות "אמור- ואמרת" – "להזהיר גדולים על הקטנים" ושמעתי ששאלו מדוע התורה מבקשת מהגדולים להזהיר את הקטנים וכי התורה עצמה לא יכלה בעצמה להזהיר גם את הקטנים???
אין לנו אלא להבין מכך, שילד איננו בר-ציווי!! ואם אפי' הקב"ה, אבי כל היצורים, לא מצווה את הילד באופן ישיר, על אחת כמה וכמה שזהו לא תפקידו של אב בשר ודם, צעקה שלא במקום או גערה הנובעת מכעס הלב – ולא מכעס הפנים, כפי שהגדיר אבי תנועת המוסר עלולה לפצוע ולהשאיר חותם שלילי שהרי הילדים עשויים מחומר רך ורגיש וכל נגיעה קשה, גם אם לא ישירה – יוצרת חור, שקע או שריטה – דיחוי.
תפקידו של האב והמחנך הוא "אמור- ואמרת" אומנם לצוות אבל ע"י יצירת אווירה ניחוחה ורקע נעים שיאפשרו לבן להכיר ביופי הדרך הטובה. "להזהיר" מלשון "להאיר" הגדולים על הקטנים בדרכים של הסבר, הארה והבנה הם יעשו את העבודה היטב ויותירו חותם בל ימחה בנפשות הרכות – חותם שיהפוך אותם למאושרים ויוליך אותם בדרך הישר והטוב.
אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם – "אמור ואמרת" להזהיר גדולים על הקטנים. יש להבין מדוע דווקא הכהנים נצטוו באופן מיוחד בעניין החינוך יותר מכלל ישראל?? אומר הגא"ר זלמן סורוצקין פשט שחינוך ילדי ישראל בשונה מהגויים וכד' היא מלאכה יותר קלה כי רואה את כל חבריו מסביב באותם כללים ואיסורים וגם הילד מבין לא להדמות לגוי ומנהגיו , לא כן בניו הקטנים של הכהן שאביו צריך לחנכו למצוות הכהנים ,להזהר בטומאה וטהרה וכד' ובו זמנית הוא רואה שחבריו היהודים כמותו לא נזהרים בזה כלל וצריך ללכת נגד הזרם ומדוע אני שונה?? וכאן מלאכת החינוך קשה ונחוצה והכרחית הרבה יותר. והנמשל בימינו שהדימוי הרחובי שאט אט נזרע בתחומינו , ופולש אל בתי החרדים לדבר ה' שוב חוזרת התביעה "אמור ואמרת" – לא די להמנע, אין מספיק להזהר אלא חובה גם להזהיר….
(ועוד פירוש קטן – אמור ואמרת – מזהירים את הגדולים שלא יזלזלו בקטנים , כי כוחם וגדולתם של ה"גדולים" מה"קטנים" הוא בא…)
"אמר אל הכהנים ואמרת"– אומר רש"י להזהיר גדולים על הקטנים . אומר הבן איש חי מכאן נלמד הכלל של הדוגמה האישית . האמירה שלך בחינוך הבנים זה הדוגמה האישית איך אתה מתנהג , אתה לא יכול לומר ולחנך לבנים- התלמידים לעשות דבר, שאתה עצמך לא נוהג ומחונך בכך.ולכן לא מספיק אמירה בלבד אלא יש "להזהיר את הגדולים על הקטנים" כלומר להזהיר את הגדולים שאם רוצים להשפיע על הקטנים , עליהם להתנהג טוב בעצמם, ואז ממילא הקטנים יושפעו לטובה.
וכך העיר הגרמ"ש שפירא זצ"ל שמהפס' לא משמע שזה הוראה לקטנים שהרי לא כת' כאן קטנים אלא מוכרח שהציווי כאן הוא על הגדולים שיקיימו את דיני התורה בעבור חינוך הקטנים. שכאשר האב – המחנך מקפיד לקיים את דיני התורה בשלימות , ומשמש כדוגמה טובה לבן, הדבר משפיע מאוד לטובה על הבן, שפעולות האב משפיעות על הבן יותר מכל הדיבורים והתוכחות שהאב מוכיח לבנו. וזה הכוונה "אמור ואמרת" לזרז את מי שיש לו בנים לקיים את דברי התורה לא רק מחמת עצם חיובו לקיים התורה אלא גם כדי שיוכל לחנך את בניו.
לכן אצל אברהם אבינו רואים "ואל הבקר רץ אברהם" ובזה חינך את ישמעאל בנו שרץ לדבר מצווה מתוך התלהבות וחביבות למצווה . וכך מסבירים את הפס' על אברהם אבינו "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו" יצווה מלשון צוותא כלומר שעשה את המצוות בצוותא עם בניו
וכך מסביר החפץ חיים את הפס' בסוף הפרשה "בסוכות – תשבו", קודם כל האבות עצמם צריכים לשבת בסוכות ולקיים את המצווה כהלכתה – "למען ידעו דורותיכם" כי בקיום המצווה ע"י האבות יש משום עניין ותועלת גם לבנים הבאים אחריהם. "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", כשהבנים רואים את אבותיהם "בני ישראל" מקיימים את המצווה, מהם ילמדו וכן יעשו וינהגו.
וזה הכוונה בפס' "ולמדתם אותם את בניכם" איך?? ע"י "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" וכן אותו דבר "ושננתם לבניך" איך?? ע"י "ודברת (אתה האבא!!) בם"
על פי זה שמעתי להסביר את דברי רש"י להזהיר – מלשון זוהר – אור. וזה הכוונה שהגדולים יאירו לקטנים ע"י הדוגמה האישית שהם ינהגו, ובזה יאירו(יזהירו) להם את הדרך.
"אמר אל הכהנים וכו' ואמרת" – "אמר ואמרת" אומר רש"י להזהיר גדולים על הקטנים . שואל רבי משה פיינשטיין המילה ואמרת אינו מיוחדת רק לקטנים, אלא – גם לגדולים, א"כ, מה המקור לדרשת חז"ל?
ומתרץ, שיש שני סוגי חינוך מצוות, אם האב יחנך את בניו לשמירת מצוות, ויספר לבן על ניסיונות קשים שעבר בקיומן, לא תמיד הבן יבין, כי הבן יכול לומר שהוא אינו חזק ותקיף כאביו, ולכן הוא לא יהיה מסוגל לכבוש את יצרו ולעמוד בניסיון כאביו, ובכך יפטור את עצמו מעול המצוות. אבל אם האב יחנך את הבן לחבב את המצוות, שרק כך אפשר, וכך הוא יראה ויסביר לו את יופי קיום המצוות, אז תחדור בליבו של הבן אהבה והחיבה למצוות, שמתוך כך יתחנכו לקיום מצוות התורה. (כסיפור הידוע בתקופתו ששמרו שבת בארצות הברית אבל סעודות השבת וכו' היו בפנים עצובות וכד' אז בניהם ירדו מהדרך… כי ראו ששמירת שבת זה עול ועצבות)
הרחיב ברעיון זה רבי יצחק זילברשטיין באחת מדרשותיו, שהכוונה במילה "להזהיר" אינה כפשוטה לשון אזהרה אלא מלשון זוהר- להאיר. וההסבר שעלינו הגדולים להיות זוהרים ושמחים בקיום המצוות, לשדר ולהקרין לילדים הקטנים שאין אושר גדול יותר מאשר קיום מצוות היהדות. לדוגמה, אתה מהדר לקנות פירות וירקות שמיטה למהדרין, או בשר ועופות בהכשרים מהודרים, זה עולה יקר, אל תתלונן על כך בבית, להיפך, תאמר "תודה לה' שזיכה אותנו". ישאלו אותך, כמה עלה? תענה, חינם, אמרתי שזה לכבוד שבת קודש ואין לי ספק שה' ישלם לי. או כאשר מוותרים ולא אוכלים במקום שאין תעודת כשרות למהדרין, תאמר "כל הכבוד ילדים, עמדתם בניסיון, אבא קונה לכם הפתעה".
כאשר הגדולים יהיו ושמחים בקיום המצוות ובשמירת השבת , אין ספק שהזוהר הזה יקרין וישפיע על הקטנים, והם יגדלו להיות עבדי ה' ושומרי תורה ומצוות.