לתת אמון

 נתינת אמון היא אחת התכונות החשובות בחיים.

ההרגשה של אדם שנותנים בו אמון, בכל גיל, היא חיונית לבנייתו, לגדילתו וצמיחתו בתחומים רבים.

פרשתנו, פרשת "תולדות", מאריכה אודות ההצקות החוזרות ונשנות של הפלישתים כלפי יצחק בעת מגוריו בגרר. הפלישתים גירשו אותו והוא הוכרח להעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לעיר, הם סתמו לו שוב ושוב את בארות המים, הציקו לרועים שלו ועוד.

בלית ברירה, יצחק עזב את האזור ועבר להתגורר בבאר שבע, שם, ברך אותו השם והוא פרח ושגשג.

בעקבות הצלחתו, אבימלך – מלך גרר, שעד אז היה אויבו, בא אליו יחד עם פיכול שר צבאו, כדי לכרות עמו ברית. יצחק העיר לאבימלך ופיכול: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק, מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם? וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה השם עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ" (בראשית כו, כז-כח). ככה זה. כולם רוצים להצטרף להצלחה. גם האויבים.

מן הסתם, רוב בני האדם לא היו מסכימים לכרות ברית עם אנשים שעד לא מזמן הציקו להם ורבו עמם. אולם מהי תגובתו של יצחק? "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (ל-לא). יצחק נותן אמון באבימלך, למרות ההיסטוריה הכואבת בין שניהם.

יצחק מאמין ביכולת של בני אדם להשתנות. יצחק נותן הזדמנות שניה.

מקום נוסף בפרשתנו בו אנו רואים את תכונת האמון של יצחק באופן מעורר השתאות, הוא בפרשת הברכות.

דיו רב נשפך כדי להבין מה באמת אירע שם. ניגע בנקודה אחת.

יצחק הכיר את השוני בין שני בניו. הוא ידע היטב שיעקב הוא "איש תם יושב אהלים", ועשיו הוא "איש יודע ציד איש שדה", אולם כשהם נולדו, ידו של יעקב אחזה בעקב עשיו, משום שגם יעקב זקוק לעשיו. העולם צריך גם את זה וגם את זה.

נבאר יותר:

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה" (כה, כז). מבאר רש"י: "יודע ציד – לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות". בעקבות כך, ממשיכה התורה: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (כה, כח).

ה"שפת אמת" (תחילת הפרשה, תרל"א) מבאר את עומק העניין.

מלח, אמנם משתמשים בו גם למאכל, אולם הוא דומם, בשונה מרוב המאכלים שמקורם מן החי או מן הצומח. הרעיון של מצוות מעשר הוא לרומם את הדבר ולתת לו משמעות רוחנית. כלומר, לקחת את המצרך הבסיסי ביותר של האדם – מאכלו, ולתת ממנו מעט לכהן, ללוי או לעני. כאשר אדם נותן מעשר הוא בעצם אומר – אני מקדש את הכל. אני לוקח כל דבר ומקדש להשם.

עשיו שואל את יצחק – אבא, איך אני מעשר את המלח? כשיצחק שמע את השאלה הזו, הוא שמח בליבו ואומר לעצמו – עשיו, "איש השדה שלי", רוצה לרומם ולהביא להשם אפילו את הדומם, אפילו את התבן – המוץ של החיטה והשומר של הפרי, גם את הטפל הוא רוצה לרומם ולעשר. 

יצחק ידע שהעולם זקוק ל"אנשי שדה", אנשים שיידעו איך לקחת את ה"שדה" ואת כל ענייני הגשמיות והארציות ולרומם אותם להשם.

מסתבר שיצחק הוטעה, וזו הסיבה שרבקה עשתה את הכל כדי שהברכות יגיעו ליעקב, אולם יצחק מבחינתו נתן אמון גם בעשיו. הוא האמין בכל ליבו ביכולת של עשיו לקחת את הטבע הארצי שלו ולקרב גם אותו להשם.

התלמוד כותב (סוטה יג ע"א), שראשו של עשיו טמון במערת המכפלה, יחד עם האבות והאימהות. מבחינה סימבולית זה אומר, שה"ראש" של עשיו, כלומר, היכולות והפוטנציאל שהיו טמונים בו, יכלו להביא אותו להיות כאחד האבות. את הפוטנציאל הזה יצחק ראה, האמין בזה ואף דחף את עשיו לכיוון הזה. יצחק חשב שהברכות יסייעו לו להגיע לדרגה רוחנית גבוהה ולממש את הכוחות הרדומים שבו.  

כזה היה יצחק.

ניתן אולי להוסיף, שלא לחינם הפרשה מספרת שיצחק חפר בארות. ה"שפת אמת" (בתחילת הפרשה) מבאר, שחפירת הבארות מלמדת אותנו שעל כל אדם מוטלת החובה לא לחיות חיים "שטחיים", מעל פני הקרקע, אלא לחפור ולהעמיק בארץ החיים. לבדוק תמיד מה טמון בעומק. להבין את המהות הפנימית של כל דבר. כאשר מעמיקים – מוצאים מקור מים חיים. רק כך אפשר לגדול, וכפי שכותבת התורה על יצחק: "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (כו, יג). כעוצמת החפירה וההעמקה, כך עוצמת הגדילה והצמיחה.

אולי זה גם סוד האמון של יצחק. יצחק "חופר" פנימה אל תוך נפש האדם, והוא יודע שבתוך תוכו של כל אדם אפשר למצוא "מים חיים" המסוגלים להצמיח אותו.