השמיים פתוחים והלב הסגור

אחת הרפורמות החשובות שנעשו בשנים האחרונות, היא רפורמת "שמים פתוחים", שאפשרה לכל חברה כמעט להיכנס לשוק התעופה בארץ, ועל ידי כך להוזיל משמעותית את מחירי הטיסות לחו"ל. הוזלה זו הפכה את האפשרות לנפוש בחו"ל לאפשרות הנמצאת בהישג יד של אנשים שיכלו בעבר רק לדמיין חופשה מחוץ לגבולות הארץ.

גם לציבור החרדי הגיעה הבשורה. מיד לאחר חג השבועות מתמלאים עיתונינו על שבועוניהם ומקומוניהם בזרם בלתי נגמר של "פרסומי ניסע" והצעות מארבע רוחות השמים. ממורדות האלפים ואיי יוון, אוקראינה גרמניה ורוסיה גם. הכל כשר למהדרין ובתשלומים נוחים (היתר עסקא למעוניינים).

אין הכוונה בשורות אלו להביע דעה ביחס לכלל השאלות ההלכתיות והערכיות הנובעות מסוג כזה של בילוי חופשה, הכוונה היא רק להפנות תשומת לב, אל עצם העניין.

איתרע מזלה של תקופת החופש ובין הזמנים לארח בה את הפרשות הפותחות את חומש דברים. המתבונן, ואפילו במבט שטחי, בפרשות אלו, לא יכול שלא להבחין במקום המרכזי שתופסת בהן ארץ ישראל. חשיבותה ומרכזיותה בקיום כלל המצוות, מעלותיה, הערגה והכמיהה אליה. עוד קודם לכן בסוף חומש במדבר מאשים משה רבינו את המסרבים להכנס לארץ בלשון חריפה ביותר- "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל". ובתחילת פרשת דברים, החטא הראשון שמוכיח משה את ישראל הוא חטא המרגלים, מוציאי דיבת הארץ, מואסי ארץ חמדה, למרות שחטאים אחרים כגון חטא העגל, קדמו לו. ואם לא די בכך, פותח בין הזמנים בפרשת ואתחנן, אשר רק לב אבן לא יתרגש מ 515 התפילות שהתחנן איש הא-לוקים לפני בוראו- "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"- ולו כאיש פשוט, ולו אפילו כציפור. ומיד אחרי זה בפרשתנו, עקב, שבח הארץ- ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורמון, זית שמן ודבש. ואם לא די בכך, מבטיח הקב"ה- "לא תחסר כל בה". גם לא נופש.

קדושתה ומעלתה של הארץ אינן נגמרות ברגשות הלב ובאידיאל הרעיוני, הן מתורגמות להלכה מפורשת ברמב"ם "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ". כאמור, אין טור זה מתיימר לעסוק בהלכה, אבל מהלכה זו נלמד עיקרון חשוב. יכול אדם לומר לעצמו- ארץ ישראל היא עניין גדול, חשוב, קדוש, אני מאד אוהב אותה, אבל לא קורה לה שום דבר אם אקפוץ רגע להציץ גם במה שמסביב, טיפונת לראות עולם, אדרבה אתגעגע יותר… .כאן מלמדת אותנו ההלכה הפשוטה שהדברים לא עובדים כך. הסיבה לזה היא עמוקה. אדם הנוסע במכונית פאר מהמודל האחרון, המצויידת בכל שיכלולי ומותרות הקידמה, לא קופץ לכמה ימים לנסיעה ב"טרנטע" שבקושי מניעה. אלא אם כן הוא לא יודע מה שיש לו ביד. אם היינו זוכים לטעום את מעלותיה של ארץ ישראל לא היינו חושבים לוותר על רגע בתוכה. אבל גם היום כשרובנו לא זוכה, אין זה פוטר אותנו משני חובות- א. קיום ההלכה. ב. השאיפה לזכות ולהרגיש. גם אדם שמצא היתר לצאת, היחס שלו צריך להיות יחס של דיעבד. נעבעך, הוא לא יהיה רגוע נפשית אם הוא לא יציץ באלפים. רפואה שלמה. ובוודאי לא לפזר סביבו תחושה של הישג וחשיבות. ילבש שחורים יתעטף שחורים.

נסיים בסיפור מיוחד שהתפרסם על הגאון ר' שמשון פינקוס זצ"ל. באחד הימים הוא נסע עם נהג מאופקים לכיוון המרכז. ישנן שתי דרכים העולות מהדרום למרכז, האחת מערבית יותר דרך שדרות, והשניה מזרחית דרך צומת בית קמה וצפונה. כשעמדו בפרשת דרכים, ביקש הרב פינקוס מהנהג שיסע בדרך המזרחית, הארוכה קצת יותר. לשאלתו של הנהג מדוע, הסביר הרב שבדרך המערבית יש חששות שמא קטע קטן שלה נמצא מחוץ לגבולות ארץ ישראל. כאן הפכה שאלתו של הנהג לתמיהה- הרי הרב נמצא חלקים גדולים מזמנו בחו"ל, וגם בסופה של נסיעה זו יצא הרב בשליחות לחוצה לארץ, אז שני קילומטר בספק ארץ ישראל?! היישיר אליו הרב מבט נוקב ואמר, וכי אתה חושב שיציאה מארץ ישראל היא הפקר? כשאין ברירה, וצריך ללמד ולחזק יהודים בחו"ל- נאלצים לצאת, אבל כשלא- אין זה הפקר חס ושלום, וצריך להזהר בזה כמו בכל איסור אחר.

אין אנו אוחזים בדרגתו של הגרש"ד פינקוס זצ"ל, אבל חובה עלינו לפתוח פתח קטן בלב, לאהבת הארץ אשר עיני ה' א-לוקינו בה.