הכשרת כלי הנפש

הקדוש ברוך הוא ברא את גוף האדם דומה לגופם של שאר בעלי החיים בכל מה שקשור לצרכיו הטבעיים ולאבריו החומריים, אולם האדם זכה לממד נוסף ייחודי רק לו – נשמת חיים. השם נפח באדם את רוחו – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", כדי שצלמו יהיה כצלם אלוקים – "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).

רוח השם מתבטאת במעלתו המוסרית של האדם, בכך שהוא מסוגל לפעול בבחירה חופשית. על האדם, המורכב מגוף ורוח, מוטלת החובה לחיות באחדות גמורה בין גופו ורוחו, באופן כזה שנשמתו תהיה הַשַּׁלֶּטֶת והפעילה, והגוף כלי שרת הסר למשמעת הנשמה.

כל עוד קיימת אחדות זו, שניהם שווים לקדושה, שניהם שווים לטובה, כל אחד בתחום שנועד לו, ושניהם כאחד "סוכנים" של עבודת השם, בבית השם של הבריאה.

שילוב נכון של שני חלקים אלו בא לידי ביטוי במצוות רבות בתורה, בין היתר סביב המצוות הקשורות לאכילה. חוץ מהמצוות והאיסורים הקשורים למאכלים עצמם – סוגי המאכלים המותרים והאסורים, יש גם הלכות הקשורות לכלי האוכל, כדוגמת מצוות טבילת כלים, הגעלתם והכשרתם, המוזכרת בפרשתנו.

בני ישראל שבו ממלחמת מדין, כשבידיהם שלל רב מערי מדין המנוצחות. בתוך השלל היו כלי כסף וכלי זהב, כלי ברזל וכלי עץ. בעקבות לקיחת השלל ורצונם של בני ישראל להשתמש בו, כותבת התורה מספר כללים בהכשרת כלים:

"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה השם אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא, כא-כג).

כלי אוכל של מתכת (העשויים להכנת אוכל ולאכילה הבאים במגע ישיר עם אוכל), כמו סירים ומחבתות, שנבלע בהם דבר מאכל של איסור, יש "לשחרר" אותם מחומר האיסור הבלוע בהם לפני השימוש הבא. כיצד האיסור יכול להיפלט החוצה? אומרת התורה, דבר איסור שנבלע במישרין על ידי אש, שלא באמצעות נוזלים, כגון בשר טרף שצלו אותו על מחבת, יש להכשיר את הכלי ולהוציא את טעם האיסור על ידי ליבון הכלי באש. דבר איסור שנבלע על ידי נוזלים, כמו בישול, יש להכשיר את הכלי באמצעות נוזלים – טבילת הכלי במים רותחים.

הכלל פשוט: "כבולעו כך פולטו". חומר שנבלע, ייפלט באותו אמצעי שגרם לו להיות נבלע (תלמוד עבודה זרה, עה ע"ב).

ישנה הלכה נוספת. כלי אוכל העשויים מתכת העוברים מרשות נכרי לרשות ישראל, אפילו אם הכלים חדשים וטהורים מכל טומאה ולא נבלע בהם שום איסור, יש להטביל אותם במים כדי שישראל יוכל להשתמש בהם (כלי זכוכית טעונים טבילה מדרבנן).

אלו ההלכות שנאמרו לבני ישראל לאחר מלחמת מדין. מהלכות הכשרת כלים אלו, אנו למדים יסודות רוחניים מרכזיים לחיינו:

א. גם כשהכלי נראה נקי וטוב מבחוץ, כל עוד שהאיסור הבלוע בו לא נפלט ממנו באמצעות ליבון, הגעלה או טבילה, המאכל שיתבשל בו יהיה אסור באכילה. גם אם נראה כלפי חוץ שהמאכל כשר והכלי נקי, כיוון שאנו יודעים שבתוך כלי הבישול בלוע מאכל אסור, ההלכה קובעת שהאיסור הבלוע משפיע על המאכל והוא נאסר באכילה.

הפנימיות היא הקובעת ולא החיצוניות.

גם בנפש האדם, הפנימיות היא הקובעת מיהו האדם ולא החיצוניות. אנשים טועים לחשוב שהנראות החיצונית היא הקובעת את זהות האדם. זה לא נכון, מה שבעיקר קובע זה מי הוא באמת, מה יש בפנים. מה השם חושב עליו. כשהפנימיות עכורה, האדם כולו עכור, גם אם אין זה נראה כלפי חוץ.

חשוב לעבוד על הפנימיות שלנו ושל ילדינו.

ב. על פי ההלכה, טעם הרי הוא כעיקר. כשיש טעם של איסור, הוא אסור כעיקרו של איסור. גם ביחס לנפש האדם, גם דבר אחד קטן, אפילו רק טעם, מסוגל להשפיע על האדם כולו – לטוב ולרע.

ג. יתכן וזהו המסר החשוב ביותר – "כבולעו כך פולטו", או בנוסח האמרה המפורסמת: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" (רבי נחמן מברסלב). נכשלת ונכנס לתוכך טעם של איסור? הושפעת לשלילה? תוציא את זה החוצה ותכשיר שוב את "הכלי".  

איך אפשר להוציא החוצה את מה שנכנס?

גדולי הפסיכולוגים מנסים למצוא נוסחה כיצד לנקות את פנימיות האדם מהשפעות העבר. התורה מורה לנו את הדרך: כבולעו כך פולטו. הטעם האסור יכול לצאת באותה דרך בה הוא נכנס. אם אדם נכשל בניסיון מסוים, הקדוש ברוך הוא יזמן לאדם את אותו ניסיון שוב. יבוא יום ואדם ימצא את עצמו שוב באותה הסיטואציה, ואז הוא יעמוד בפני בחירה האם "לבלוע" שוב את האיסור, ואז החטא יחדור אל תוכו עמוק יותר וישתרש בו, או לפלוט ולהוציא אותו החוצה.

ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה:

"אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה… ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין…".

התשובה המעולה היא כאשר אדם מצא את עצמו שוב מול אותו ניסיון שהוא נכשל בעבר, אולם הפעם הוא מחליט לעמוד בניסיון ולא להיכשל. אם הוא מצליח, "טעם האיסור" נפלט החוצה ונפשו "מתכבסת".

הרעיון של "כבולעו כך פולטו" ביחס לנפש האדם מופיע בפרשתנו. בסוף פרשת בלק מוזכר שבני ישראל נכשלו בבנות מדין. והנה, פרשתנו מספרת שכשבני ישראל שבו ממלחמת מדין הם אמרו למשה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה, עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ. וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן השם אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי השם" (במדבר לא, מט-נ).

בני ישראל הגיעו למדין והם עמדו שוב באותו ניסיון עם בנות מואב, אולם הם העידו שהפעם "לא נפקד ממנו איש", אף אחד לא נפל שוב בחטא, ולכן, זכינו "לכפר על נפשותינו לפני השם". כך כותב הרמב"ן: "ורבותינו דרשו (שבת סד ע"א), ולא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה, לומר, שהיו בכל עת בידינו ולא נפקד איש מאחינו אשר בצבא אל מקום אחר לעבור עבירה, ואמר להם משה, אם כן, קרבן זה למה? אמרו לו: לכפר על נפשותינו מהרהור הלב". הנה. סיטואציות חוזרות על עצמן וזו הזדמנות פז לאדם לתקן את אשר עיוות.

נוסיף נקודה חשובה.

כאשר אדם רוצה לטהר את עצמו ולפלוט את האיסורים הבלועים בו, עליו לזכור שזהו תהליך איטי, שלב אחר שלב. כל שלב בהתקדמות רוחנית הוא חשוב בפני עצמו, וכפי שמלמדת אותנו פרשת מסעי:

בפרשת מסעי מפורטים כל שמות המקומות בהם חנו בני ישראל במהלך מסעם במדבר. רש"י בתחילת הפרשה שואל מדוע התורה מזכירה את כל שמות המקומות, ובתשובתו השניה הוא כותב: "ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו (ישנו), כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך…".

המלך מראה לבנו את כל המקומות בהם הם עברו עד שהחלים. האב רוצה להראות לבנו, שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו". תהליך ההבראה הוא חשוב בפני עצמו.

המשנה אומרת: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות ד). עם כל החשיבות העצומה של העולם הבא, טובה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. חשוב לאדם לתכנן את עתידו, אך לא להסתכל על ההווה רק כמקדם העתיד בלבד, אלא לראות את חשיבותו המיוחדת של ההווה בפני עצמו.

דבר זה רצתה התורה ללמדנו במסעות ולכן היא מפרטת בהרחבה כל תחנה ותחנה. מטרת המסעות היא לא רק היעד, אלא גם המסעות עצמם. גם אדם שמת באמצע המסע ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה בעצם המסעות שעשה.

אל לו לאדם להישאר כל הזמן באותו מקום. חיים ללא חזון ושאיפות אינם קרויים חיים, אולם מצד שני יש להביט בסיפוק על העבר, ללמוד לחנות ולהעריך כל התקדמות.