שבט לוי

שאלת ברור חטאם של משה רבנו ואהרון העסיקה רבות את פרשני החומש, אשר התחבטו כיצד לפרש את שסתמו הכתובים. רש"י מפרש שחטאו בכך שמשה רבנו הכה את הסלע בעוד שלא נצטווה אלא לדבר אליו. אך אם אמנם כך, הרי שלא חטא בכך אלא משה רבנו, אשר הכה את הסלע, ולא אהרן הכהן, אשר אף שנכח באותו מעמד, מכל מקום לא היה שותף למעשה ההכאה. ואם נפשך לומר שחטא אהרון על שלא מיחה ביד משה, הרי באותה מידה היה זה חטאם של כל הנוכחים. ועם זאת, לא נתבע על כך אלא אהרן. מפני מה?

את סיבת העונש הכבד מנמק הקב"ה: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". ואף נימוק זה קשה להבנה: וכי אין די נס במופת שבהכאה? וכי הוצאת מים ע"י הכאה בסלע היא ענין של מה בכך? ואם אמנם אין בה קידוש ה' כמו בדיבור לסלע, אך ככלות הכל גם בכך מתקדש שם שמים.

תנו רבנן: "ואספת דגנך", מה תלמוד לומר?

לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר: "ואספת דגנך" – הנהג בהם מנהג דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בר יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, קוצר בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שעושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר "ואספת דגנך".

בסופה של אותה מחלוקת מביאה הגמרא את דברי אביי האומר: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידן.

דברי אביי באו להורות פסק הלכה. כלומר, ההלכה כרבי ישמעאל ורשאי אדם לנהוג מנהג דרך ארץ. לחרוש בשעת חרישה, לזרוע בשעת זריעה וכו'.

ועם זאת, על אף שההלכה נקבעה כרבי ישמעאל, מכל מקום גם מידתו של רבי שמעון בר יוחאי מידה היא. אין היא מחייבת, אך רשאי אדם לנהוג כך ואשרי מי שזוכה לכך. וכך הם דבריו הידועים של הרמב"ם בסופן של הלכות שמיטה ויובל:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו לעמוד לפני ה', לשרתו ולעבדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים והלויים".

בר יוחאי וחבריו הם הבסיס לדברי הרמב"ם האלה. והלא אמרנו כי ההלכה כרבי ישמעאל?

אלא שמכאן למדנו, כי אף שנפסקה ההלכה כרבי ישמעאל, מכל מקום לא נדחתה שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי לגמרי. וכאשר יחליט מי שיראת ה' נגעה לליבו כי בדעתו להקדיש עצמו ללימוד התורה, הרי "יהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו", ללא כל השתדלות מצידו.

הנהגתו של רבי שמעון בר יוחאי נחשבת כהנהגה רק לבני עליה, יחידים המבקשים לשבת ב"מערה" ולהסתפק ב"קב חרובין" מערב שבת עד ערב שבת. דור דור ומערותיו ועם חרוביו שלו. אך אין זו דרך הכבושה להילוכם של הרבים, רק בדור אחד נסללה דרך זו לכולם, מקטן ועד גדול, היה זה דור המדבר. דור זה לא שקד על בית ונחלה ואף לא היה טרוד לפרנסתו. את בגדיו, אשר גדלו יחד עימו, גיהצו ענני הכבוד, ואת מזונו ספקו מנות המן שירדו לפתחו. חז"ל בטאו רעיון זה באומרם כי "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן". שכן, הם פטורים מכל טרדה ודאגה וכל מעיניהם היו פנויים ללימוד התורה.

במדבר נהנו כולם מזיו השכינה ולא היה להם צורך בלימודה של אומנות כל שהיא. התקרבותו של עם ישראל אל ארץ ישראל הביאה אותו לפתחו של עידן חדש. לא עוד הנהגה ניסית של לחם שמים ובאר מתגלגלת, כי אם נחלת שדה וכרם. מעתה אין המזונות מצויים ויש לעמול כדי להתפרנס בכבוד.

עידן שכזה, שבו משתנות מערכות חיים בנות ארבעה עשורים, מחייב הערכות מוקדמת. ועם זאת, רצה הקב"ה כי הנהגת דור המדבר, הנהגה של אוכלי מן, היושבים מבוקר עד ערב בבית המדרש ואינם עושים דבר לפרנסתם, תישאר לא רק נחלתם של מספר יחידי סגולה.

מעמד הקהלת העדה ליד הסלע היה מעמד שבו רצה הקב"ה לקבוע הלכה כי הרבה יוכלו לעשות כמדתו של רבי שמעון בר יוחאי והדבר אף יעלה בידם. מן אמנם, לא ירד בירושלים ואף ענני כבוד לא עברו אתם את הירדן, אך אפשר שתהיה סייעתא דשמיא מיוחדת לכל מי שחפץ בכך.

ועל כן ציווה הקב"ה: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו". מה טיבו של אותו דיבור? "אין הכוונה שידברו אל הסלע ויצוו אותו ליתן מים, שהרי הסלע אינו בר שמיעה" ( הנצי"ב ב"העמק דבר"). חכמינו ביארו כי אותו דיבור לא היה אלא לימוד תורה. וכך אמרו: "שנה עליו פרק אחד, הלכה אחת" (ילקוט שמעוני במדבר רמז תשס"ג) משה רבנו ואהרן הכהן נצטוו להשמיע שיעור בגמרא, או "חבורה" בהלכה ליד הבאר. הם לא הצטוו להכות במטה שבידם, מעשה שיש בו משום הוראה על השתדלותו של האדם לפרנסתו. כי אם לדבר, ללמוד תורה, כדי להורות הלכה כי גם אם כל עסקו בלימוד התורה יכול האדם לזכות לפרנסתו.

כאן ביקש הקב"ה להורות לרבים, לכולם, כי בכוחו של כל אחד, להניח כל אומנות שבעולם וללמוד וללמד תורה.

מסיבה זו הוקהלה כל העדה. שכן רצה הקב"ה לקבוע הנהגה לכולם. לגברים, נשים וטף. אף הנשים יסכימו כי בעליהן ישבו בבית המדרש ופרנסתן תהיה מובטחת להן.

שכן, לא יכול אדם לשאוף ללכת בדרכו של רבי שמעון בר יוחאי אם רעיתו לא תשאף לצעוד בדרך שבה צעדה רעיתו של רבי שמעון בר יוחאי.

וכאשר בא הקב"ה לקבוע הלכה כי בכוחם של הרבים יהיה לנהוג כרבי שמעון, הרי שבמעמד זה שותפים גם הנשים הילדים וכל אלו התלויים בפרנסת המפרנס.